למה נשכחה מלחמת ההתשה?

באיחור של 32 שנה ניתנו האותות ללוחמים במלחמה ההתשה - שרבים מלוחמיה ומפקדיה מגדירים אותה כאחת הקשות שידע צה"ל. זו היתה לחימה עיקשת, קשה, חסרת תנועה וממושכת, שהיוותה מודל לאויבי ישראל, באופן שבו ניתן להילחם מול צבא בעל יתרון מובהק בשדה הקרב הקונבנציונלי. גם מניין ההרוגים בישראל היה גבוה - 594 חיילים ו-127 אזרחים.  במשך שנים ארוכות נלחמו גיבוריה, על מעמדם. מה היה במלחמה ההיא, שפרצה השבוע לפני 40 שנה, שאבד לנו כחברה מרדאר התודעה הציבורית?

סגן-אלוף (במיל') אברהם זוהר, החוקר הראשי של מלחמת ההתשה במחלקת ההיסטוריה, סבור כי הסיבה שמלחמת ההתשה לא זכתה למעמד הראוי לה, ונדחקה מהזיכרון הקולקטיבי, נובעת מהפגיעה באתוס הלאומי. "לא היה כזה מושג מלחמת התשה, וגם היום לוחמה שכזו נקרא מלחמה מוגבלת או מלחמה בעצימות נמוכה. ההתשה אמנם נמצאת בנרטיב, אבל בחשיבות משנית. כמו המלחמות בלבנון, האינתיפאדה והלחימה המתמשכת בעזה - הן מלחמות שהורגות ומרגיזות, ללא הכרעה".

עוד על המלחמה ההיא:

• 40 אלף פגזים ביום - 40 שנה למלחמה הנשכחת
• ההתשה: קרבות אוויר מול טייסי ברית-המועצות
  

קצב מעניק את אות המלחמה לרא"ל משה (בוגי) יעלון ב-2003 (צילום: יעקב סער לע"מ)

לדברי זוהר, "עד מלחמת ההתשה, ישראל היתה רגילה למלחמות שבהם אתה מסתער וכובש, או שמנסים לכבוש אותך - מלחמות שאורכות ימים, של אש ותנועה משולבים יחד. ההתשה, לעומת זאת, היא מלחמה מורטת עצבים, פסיכולוגית לא פחות מפיזית. אתה נלחם בחזית, בעורף, בדעת הקהל, במדיה".

ההדחקה, מסביר זוהר, נובעת מהעובדה שמלחמת התשה נתפסת כמלחמתו של החלש. "היא מלחמה שאינה נוחה לאנשים, אין בה גבעת התחמושת או צליחת התעלה. יש פה פגיעה ושם פגיעה, פה פשיטה ושם פשיטה. אפילו הפצצות העומק או הקרב על קידום סוללות טילי הקרקע אוויר נשכחו, עד שפורסמו המחקרים בנושא. היא נתפסת בחברה כמלחמה מיותרת ורעה לישראל. עובדה שאחרי המלחמה, ההחלטה הראשונה של המטכ"ל היתה - לא עוד מלחמת התשה".

"לא גורלית כמו העצמאות, לא טראומטית כמו כיפור"

ד"ר דן ערב, החוקר את נושא הזיכרון והטראומה, סבור כי "העובדה שזו הייתה מלחמה רחוקה וסטטית, לא תאמה את חוקי המדיום. לא היה סיפור חזק שאפשר היה לספר כי זו היתה מלחמה חסרת תנועה והדימוי המרכזי שנחקק בזיכרון הוא הפצצות - פנטומים שמשליכים פצצות ועוד צילום ממוצב בקו בר-לב. אנשים סגורים במוצבים ומטוסים מפציצים".

חיילים במוצב בתעלה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

לדברי ד"ר ערב, "זו הייתה מלחמה ללא הגדרה וללא מאפייני לחימה, כפי שידענו. היא לא נחשבה למלחמה גורלית כמו מלחמת העצמאות, לא מלחמת בזק כמו ששת הימים, ולא טראומטית כמו מלחמת יום כיפור. היא משהו באמצע - נמתח כמו מסטיק, בלי התחלה וסוף. זוהי התשה, ורק היום, בעקבות האינתיפאדה האחרונה וירי הקסאמים הבלתי פוסק מעזה על יישובי הדרום, יש השלמה מאוחרת של חווית ההתשה".

התמימות בחברה הישראלית באותם ימים, מסביר ד"ר ערב, לא איפשרה התמודדות כנה עם המלחמה והשלכותיה. "בתקופה ההיא, אחרי ששת הימים, עדיין תפסנו את עצמנו כדוד ולא כגוליית. הלהקות הצבאיות היו הדגל של הדבר הזה - הרי צבא שיש לו בנות שרוקדות ושרות לא יכול להיות צבא רע, לא יכול להיות גוליית".

סימני המחאה, מסביר החוקר, היו מוגבלים. "אמנם היו ביטויים של מחאה באותם הימים והרעיון של מחאה אולי מתקשר לתקופה ההיא, אבל בפועל - אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפור של מחאה. בפועל, אנחנו נוטים להעצים אותם הרבה מעבר למה שהיה בפועל. היה כמעט קונצנזוס סביב המצב ההוא".

"מלחמת ביניים שכזו"  

המשורר חיים גורי, חולק על הטענה לפיה מלחמת ההתשה נדחקה מהזיכרון הקולקטיבי. לדבריו, "לא היתה שום הדחקה של המלחמה. זו היתה עוד אחת מהמלחמות הקשות של עצמאותנו. נהוג לומר שעברו 60 שנה מאז מלחמת העצמאות, אבל בפועל כבר 60 שנה אנחנו במלחמת עצמאות וזו עוד אחת מהמלחמות על עצמאותנו. גם אם לא ניתנו אותות ללוחמים, ברור לכולם שזו הייתה אחת מהמלחמות הקשות שידע צה"ל. זו תמיד אותה מלחמת עצמאות".

חייל משקיף לעבר מצרים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

לדברי גורי, "נכון שמלחמת ההתשה היתה מלחמה בין המלחמות, מן מלחמת ביניים שכזו, אבל הדור שהיה שם ולחם בקווים, יודע היטב שזו היתה מערכה קשה מאוד ושונה ממה שידע עד אז צה"ל. לפני מלחמת יום כיפור שאלתי את האלוף דן לנר ז"ל, מגיבורי הפלמ"ח במלחמת העצמאות ואחד מבכירי המפקדים בצה"ל שלחם בכל מלחמות ישראל, מה המלחמה הקשה ביותר שהשתתפת בה? הוא השיב לי מיד - 'מלחמת ההתשה'".

ישראל, אומר גורי, מתמודדת עם מלחמת התשה מתמשכת, והיא איננה מתוחמת בזמן, בשל רצף האירועים."במלחמות התנועה והפריצה עלה בידי צה"ל למגר צבאות גדולים וחזקים, דבר שנמנע ממנו במלחמות התשה בסיני, בלבנון, בשטח ישראל באינתיפאדה ובירי המתמשך של קסאמים מעזה. לכן, רוב המשברים הפוליטיים התחוללו במלחמות ההתשה השונות. ההתשה היא צורת הקרב שבה אויב נחות משתמש בה - ואפשר לראות מה ההתשה עשתה בעורף בדרום, בעקבות ירי הקסאמים".

גורי, עיתונאי בעיתון "למרחב" באותם הימים, כתב אז את האמרה המפורסמת "תל אביב מוארת והתעלה בוערת", שתיאר את התסכול בקרב הלוחמים, על שהחיים נמשכים כסדרם במרכז הארץ, בעוד המלחמה מתנהלת בגבול במלוא עוזה. אלא שגם בכך, לא ראה גורי ביטוי לניתוק רגשי מהמלחמה. "אלו חלק מהאנשים שהיו בגוש דן המואר, היו חיילים ששבועיים קודם לכן היו בתעלה, או כאלה שעמדו בפני קריאה לשירות. צבא חי בחושך ובפחד כדי שבעורף יוכלו לחיות".

ספקות לגבי צדקתה 

העיתונאי איתן הבר, שהיה בזמן המלחמה הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", סבור כי מלחמת ההתשה נשכחה בתודעה הציבורית, משום שהיתה מלחמה ממושכת, ללא הכרעה. "זאת היתה המלחמה הראשונה אחרי הרבה שנים שלא יצא ממנה מנצח ברור וחד משמעי. ראש אג"ם דאז, עזר ויצמן, אף אמר בזמנו כי זו המלחמה הראשונה שבה הטיל כופף את כנף המטוס ובכך הודה בכישלון חיל האוויר, שהיה דומיננטי מאוד במלחמה הזו וספג אבידות קשות".

תדרוך לחיילים במוצב בתעלה (צילום: לע"מ)

כמו כן, אומר הבר, "המלחמה נמתחה לאורך כל כך הרבה זמן, שהתקשו לקרוא לה מלחמה. מקבילה לכך אפשר למצוא בשהייה הארוכה מאד בדרום לבנון. הפעילות שם היתה אינטנסיבית, מיליארדי שקלים הושקעו במאמץ המלחמתי, וכמו השהייה בלבנון, שם החיילים שנכנסו בשער פאטמה ידעו שזו מלחמה לחיים ולמוות, כך גם בהתשה. וגם לשהייה ברצועת הביטחון בלבנון לא היה שם והגדרה".

למלחמת ההתשה, אומר הבר, היתה השפעה על מורל הציבור. "ספגנו אבידת די כבדות בקבוצות גדולות, כל יום או יומיים הופיעו תמונות חיילי צה"ל בעמודים הראשיים של העיתון והאווירה ברחוב היתה קשה מאוד, דיכאון ציבורי. סממן נוסף הוא שחלק קטן מאוד מצה"ל השתתף בלחימה, בניגוד לשאר המלחמות. בעיקר היחידות הסדירות של השריון".

המלחמה, מסביר הבר, היתה גם שנויה במחלוקת. "זו המלחמה הראשונה שהתעוררו ספקות גדולים לגבי צדקתה. היו על כך ויכוחים גדולים בתקשורת, כשהביטוי הבולט ביותר היה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין, שחולל סערה.

 עניין צדקת הדרך התעורר מפני שאנשים רבים, בהם מפקדים כמו אריאל שרון וישראל טל, שאלות בקול רם מדוע צריך להגן על מדבר סיני מקו המים - מרחק 150 מטרים מהמצרים, כאשר אנו יושבים במטרות נייחות בקו בר לב".

על העובדה שהמלחמה לא הוכרה אלא לאחר 32 שנים, אומר הבר "היא בגלל שרוב הלוחמים והמפקדים באותה התקופה השתחררו מצה"ל, ולא היה להם אבא תקיף שיעמוד על כך שיקבלו את ההכרה הראויה להם. זו הייתה מלחמת קשה יותר ממלחמת ששת הימים ומהרבה פעילות ביטחון שוטף שידענו במשך השנים".

האלוף במיל' עמי אילון, שלחם במלחמה ונפצע קשה במבצע הפשיטה על האי גרין, סבור כי ההדחקה העמוקה נבעה מהעובדה שכל תפיסת הביטחון של ישראל הפכה לא רלוונטית. "עמוק בהוויה הישראלית, ישנו תסכול גדול על שלא הצלחנו להביא להכרעה. שלא עיצבנו את תפיסת הביטחון שלנו, בניגוד לתפיסת הביטחון של האויב. הכישלון בכך שלא עיצבנו את תפיסת הביטחון שלנו, מלווה אותנו מההתשה ועד היום".

לדברי אילון, "עד ההתשה פגשה ישראל אויב עם חשיבה צבאית דומה - מאבק על שטחים והכרעה במאבק של צבא מול צבא, תוך ניסיון להכריע. אבל המציאות השתנתה במזרח התיכון ולא הבנו את זה. האסטרטגיה החדשה של המצרים, שהיום משתמשים בה בהצלחה גם חיזבאללה וחמאס, היא אסטרטגיית העמידה האיתנה - הצומוד. כמה שלא נהיה חזקים, הם לא נכנעים ובכך לא מובסים וכל יום שעובר ואין הכרעה - האויב מנצח. זוהי הא-סימטריה בין הכרעה לאי כניעה".