הביטו בחיות ורְאו אותנו: עולמו של ד"ר דוליטל

מאחורי הדאגה לחיות מסתתרת דאגה עמוקה למין האנושי כולו. הוא אופטימי, סקרן והרפתקן, שמוכן בכל עת לוותר על שלוות התה והמקטרת ולצאת למשימות הצלה נועזות. ערך-מוסף מיוחד נודע לשליטתו בשפות החיות, שמאפשרת לו חדירה אל רבדים סמויים מעין-אנוש רגילה. קשרי החברות, ההבנה והסיוע ההדדי עם מיגוון רחב של בעלי-חיים מעשירים אותו גם בתובנות על אופיו, מהלכיו ומחדליו של הגזע האנושי.

• לקריאת המאמר המלא
• למאמרים ומחקרים נוספים ב"חיות וחברה "
  

"פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד – כאשר סבא וסבתא שלנו היו ילדים קטנים – חי לו רופא אחד, שמו היה דוליטל, ג'והן דוליטל, דוקטור למדיצינה... הוא גר בעיר קטנה בשם שלוליתה אשר בעמק הבוץ..."

במילים אלה (בתרגום אוריאל אופק) נפתחה ב-1920 הסאגה הידועה כסידרת ספרי דוקטור דוליטל. כמו ספרי-מופת רבים אחרים שהפכו ל'ספרי-ילדים', היא נולדה בתנאים של מצוקה. היא החלה כמִכתבים מחזית פלנדריה בין קפטן יו לופטינג, לבין ילדיו שנותרו באמריקה, והפכה, ספר אחרי ספר, לנכס מוכר ואהוב של ילדי כל העולם.  

ד"ר דוליטל. משייט שנים רבות במחזור הדם של תרבות הילדים

אדם מצפוני עם תחושת ייעוד

יו לופטינג נולד ב-1886 בעיירה במחוז ברקשייר, אנגליה. עיירה זו תשמש לו לימים כדגם ל"מדמנה אשר בגיא השלוליות" או לחילופין ל"שלוליתה אשר בעמק הבוץ", שבה חי ואליה היה שב דוליטל ממסעותיו. מילדותו היה שוחר טבע ואוהב נלהב של עולם החי: בביתו יצר מעין גן-חיות ומוזיאון-טבע בזעיר אנפין, שאת חלקו הטמין בארון הבגדים של אמו. גם בבגרותו יהיה תמיד בעליהם של שלושה-ארבעה כלבים, אך יהיה מנוכר לחלוטין לעולם החתולים.

ב-1916 התגייס לצבא הבריטי, כשהוא משאיר את אשתו וילדיו בניו-יורק. בשנתיים הבאות שירת כקפטן בחיל המשמר האירי, נלחם עם יחידתו בחזיתות צרפת ופלנדריה וחווה את מוראות מלחמת החפירות. שנים אחר-כך כתב:

"זה היה בעת המלחמה הגדולה. ילדַי ביקשו שאשלח להם מכתבים, והם העדיפו אותם עם ציורים. היה די מעט מה לכתוב להם מהחזית: החדשות היו או איומות או משעממות, והכל עבר צנזורה. שמתי לב יותר ויותר לחלקם של בעלי-החיים במלחמה. הם הסתכנו כמונו, אבל גורלם היה רחוק מזה שלנו מרחק רב.

לא משנה עד כמה פציעתו של חייל היתה חמורה, כל אמצעי הרפואה והניתוח, שפותחו בעת המלחמה לרמה גבוהה, הועמדו להצלתו ולהחלמתו. לעומת זאת, סוס שנפצע פציעה חמורה, פשוט, קיבל כדור בראש. זה נראה לי לא הוגן: אם חייבנו את בעלי-החיים להסתכן כמונו, מדוע אין אנו מעניקים להם טיפול ותשומת-לב דומים כשהם פצועים?"

כך התגבש אצלו הרעיון המרכזי לסיפור-בהמשכים, שאותו החל לשגר לילדיו במכתבים מחזית פלנדריה. הוא המציא את רופא-החיות דוליטל, כדי שיוכל לעשות למען החיות מה שהוא, לופטינג, לא יכול היה לעשות. לבקשת הילדים שיבץ במכתביו רישומי שחור-לבן, שצייר בעזרת עיפרון ופיסות פחם שליקט מהקרקע. זאת, מבלי שיהיה מודע לערכם האמנותי.  

להביט עליהן בעיניים אנושיות (צילום: AP)

הדמויות שיצר, רופא החיות דוקטור דוליטל וגיבורי המישנה שלו, משייטים זה שנים רבות במחזור הדם של תרבות הילדים. מאחורי עבודתו הספרותית של לופטינג עמד דחף עז לשפר את יחסם של בני-האדם אל בעלי-החיים, ולא פחות – אל אחיהם, בני-האדם.

הליכה על החבל דק שבין מהתלה להרפתקה ריאליסטית

סיפורו של דוקטור דוליטל מהלך קסם על הקורא, בכל גיל, למן המלה הראשונה. דמותו קומית ביסודה ומקפלת בתוכה רוך, אנושיות, טוב-לב והומור, יחד עם אקסצנטריות, תמהונות ושיגעון-לדבר-אחד.

הוא בז לכל מה שריח מכובדוּת, כסף ופרנסה בטוחה נודף ממנו ובכך מהווה התרסה כנגד המוסכמות והערכים של החברה הוויקטוריאנית שבתקופתה 'חי'.

בין בעלי-החיים שמתגודדים בביתו מתבלטים שישה, שיהפכו במרוצת הסיפור – גם בספרים הבאים – לגיבורי מִישנה ויקבלו אופי מובחן ותפקידי-מפתח בעלילה: דבּ-דבּ האווזה, ג'יפּ הכלב, גבּ-גבּ החזיר, פולינזיה התוכית (בתרגומים מסויימים לעברית היא מופיעה כתוכי זכר ודבּ-דבּ מופיע כאווז זכר), טוּ-טוּ הינשוף וצ'י-צ'י הקוף, שבשמותיהם עושה לופטינג שימוש קליל ומחוייך בחיקוי קולות הטבע.  

עיקר כוחו של לופטינג היא בהליכה הזהירה אך המיומנת על החבל הדק שבין המהתלה לבין סיפור הרפתקה ריאליסטי. עלילות דוליטל מסופרות גם ברצינות וגם בחיוך מסויים, כשהן מתובלות לכל אורכן בהומור בריטי נינוח, מפוגג מתח ומשובב נפש. הסוס מבקש שהמשקפיים שיותקנו לו יהיו בצבע ירוק דווקא, התנין מזיל דמעות וממחיש מבלי משים מה הן 'דמעות תנין', ורגע לפני שספינתם יורדת תהומה אומר דוליטל: "עושה רושם שהתנגשנו באפריקה."

גם לחיות יש נפש, רגשות וצרכים

הוא חוקר לא רק את אורחות-חייהן של החיות אלא גם את לשונותיהן ואת נפתולי נפשן. יש בו חמלה כלפי כל יצור: "כל חתול צולע וכל ארנב ידוע-חולי באים ממרחקים לראותו ולשאול בעצתו... מעולם לא סירב לבדוק חיה חולה." בחיי יום-יום הוא פרופסור מפוזר.  

דאגת לופטינג לחיות משקפת תקווה גם לשלום ולצדק בין בני-האדם וחרדה עמוקה נוכח עולם שמדי פעם יוצא מדעתו. מגמה זו הולכת ומתחזקת עם כל ספר חדש. רבים מתייחסים אל ספרי דוליטל כשייכים לזא'נר החיות המדברות. לדעת החוקר אדוארד בלישן אלה ספרים על התנהגות אנושית. כל שיח של החיות בספרי דוליטל הוא שיח אנושי. כל מוזרות שלהן היא אנושית. לופטינג השתמש בחיות כדי לתאר את הטבע הלא מושלם של בני-האדם.

בכל ספרי דוליטל נמתחת ביקורת על היחס הרווח בעולם אל בעלי החיים ומומלץ לאמץ גישה אחרת. כל אלה מודגמים היטב בספר הרביעי בסידרה, הקרקס של דוקטור דוליטל. החבורה חוזרת מאפריקה ומצטרפת לקרקס, שבמסגרתו היא מציגה את דחוף-ומשוך כפול הראש לעיני קהל סקרנים, כדי להרוויח כסף ולפרנס את הקבוצה כולה.

דוליטל מודע לפגם המוסרי שבעניין, אך רואה בו הכרח בל יגונה, מה-גם שדחוף-ומשוך זוכה לחופש יחסי וליחס טוב במיוחד. בעת שהותו בקרקס נוכח דוליטל בעוולות שנגרמות לבעלי-החיים על-ידי בני-האדם ועושה כמיטב יכולתו, לעתים בניגוד לחוק, כדי לעזור ולהציל. המסר המבצבץ מהסיפורים הוא, שלחיות יש נפש, יש רגשות, יש צרכים; שעלינו להביט עליהן בעיניים אנושיות, להיות רגישים לצרכיהן, לדאוג לרווחתן, למנוע מהן סבל.

יהודה אטלס, סופר ילדים. המאמר המלא "גם לחיות יש נשמה" התפרסם בכתב העת החדש של "חיות וחברה"