הפמיניזם הישראלי לא כובש אותנו

כבר בהחלטת האו"ם לציין ב-8 במארס את יום האשה הבינלאומי, הבחין הארגון בקשר בין ערכי הצדק והחירות לבין זכויות האשה, וקשר זאת גם למאבק לשלום.

אם לתרגם את החלטת האו"ם למציאות המקומית, מגיעים לאותה מסקנה: לא ניתן לנתק את הקשר בין דיכוי נשים לבין דיכוי מכל הסוגים האחרים, אם על בסיס לאום, דת או צבע עור.

לא ניתן שלא להכיר בקשר בין שחרור הנשים לבין שחרור הפלסטינים בשטחים הכבושים - מבחינה ערכית, פוליטית ואף מעשית. לא ניתן שלא להכיר בקשר בין החירות של נשים בישראל ושחרורן מהדיכוי הגברי, לבין חירות הנשים הפלסטיניות בישראל ושחרורן מהגזענות והאפליה שמנהלים נגדן הממסד והמוסדות בישראל.

מבחינה ערכית, מי שמאמינה בזכותן של נשים להשתחרר מהדיכוי הגברי בחברה שלה, צריכה להאמין בזכותן של נשים המשתייכות לקבוצות מיעוט לאומיות אחרות להשתחרר מדיכוי הרוב הדומיננטי. אם לא תעשה כן, עולה ריח של גזענות וצביעות מ"פמיניזם" כזה.

מבחינה פוליטית, לא ניתן לעסוק בשאלות של צדק חברתי ואזרחי ללא התייחסות לשאלת הצדק הפוליטי המכונן: הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ומבחינה מעשית: כיוון שהכוחניות המאפיינת חברה מיליטנטית המדכאת את "האחר", תדכא בסופו של דבר גם את החלקים החלשים (הנשים) בתוכה.

קשה לקדם את מעמד הנשים בחברה שבה הצבא הוא המוסד הדומיננטי, ושבה ערכים של כוחניות הם הערכים המרכזיים, ושיח של דיכוי ושלילת זכויות האחר הוא זה שתופס מקום מרכזי. פמיניזם הוא שיח פוליטי בסופו של דבר, הוא שיח של מאבקי כוח. חברה צבאית, אלימה, כוחנית, היא חברה שמבוססת על ערכים גבריים של שליטה, השפלה ודיכוי, המנוגדים לערכים הפמיניסטיים של שחרור, שמירת כבוד האדם ושוויוניות.

במדינה הזאת, יהודים משוכנעים כי קשה לדבר על פמיניזם והשגת שוויון זכויות לנשים בחברה הערבית המסורתית. הם מדברים מתוך עליונות מסוימת על "הסבל" של נשים ערביות, מסכנות בתוך חברתן, אבל הם לא מסוגלים לתפוס עד כמה קשה לנהל מאבק פמיניסטי בתוך חברה מליטריסטית וכוחנית, עד כמה קשה לאשה יהודייה להשתלב במערכת ערכים שבה הצבא הוא לא רק המוסד המרכזי, אלא הוא ערך עליון.

אכן, קשה לנשים לחיות בחברה מסורתית. אולם חברה כוחנית-צבאית, שחיה בשלום עמוק עם הדיכוי של עם אחר שחי בתוכה ולידה, היא חברה לא פחות בעייתית, שמקשה על תנועת שחרור פמיניסטית.

כפמיניסטיות פלסטיניות, אל לנו לקבל פמיניזם שאינו מכיר בדיכוי הישראלי של פלסטיניות. אל לנו להכיר בפמיניזם הישראלי שדוחה את השוביניזם של הגבר הערבי, ונשבר לו הלב כשהוא רואה אשה פלסטינית שמדוכאת על-ידי החברה שלה, שלא יכולה לנוע בחופשיות תוך פגיעה במוביליות החברתית שלה, אך באותה עת הוא מרגיש מוסרי לגמרי כשהוא שותק למראה חייל ישראלי שמכה אשה וילדים במחסום, או כשפקיד ממשלתי מבזה פלסטינית שלובשת רעלה.

לפיכך, אין אנו מדברים על פמיניזם, כי אם על התנשאות ותחושת עליונות מוסרית כוזבת, שדומה בדיוק לעליונות הטיפוסית של הגבר על האשה הרווחת כמעט בכל חברה.

שיח פמיניסטי אמיתי הוא שיח אנטי כוחני, שיוצא נגד דיכוי ונגד התנשאות. תודעה פמיניסטית היא תודעה של שוויון, של צדק, של חירות, והיא מחייבת פתיחות ורגישות לצרכיהן ולמאבקיהן של נשים אחרות. היא מחייבת פתיחות ודבקות במאבקי נשים נגד כל הכוחות שמדכאים אותן.

המוטו של תנועת הנשים שגם האו"ם אימץ, הוא "זכויות נשים הן זכויות אדם”. מי שדורש זכויות לנשים אינו יכול לכפור בזכויות האדם של מדוכאים אחרים.

ח"כ חנין זועבי, בל"ד