עשור של ועדות, וכלום

לפני שאנחנו מברכים את משרדי הממשלה על הישגיהם, כדאי לזכור כי שוק הרכב הישראלי מצליח לחמוק מתחרות אמיתית כבר 60 שנה. למעשה, במשך יותר מ-50 שנה - עד תחילת שנות ה-2000 - קיבלו יבואניות הרכב מתנה נדיבה במיוחד מהמדינה: החוק קבע כי לכל יצרנית רכב, תהיה יבואנית אחת בלבד בישראל. לא קשה להבין מה משמעות החוק: היבואניות קיבלו על מגש כסף את המפתח לקופת מזומנים עצומה.

אלא שב-1999 חלה לפעול ועדה בין-משרדית ראשונה, שניסתה לפתוח את שוק הרכב לתחרות. אחת ההמלצות החשובות של הוועדה - שאושרו בכנסת ב-2002 - הייתה ביטולו של אותו חוק, שדרש כי לכל יצרנית תהיה רק יבואנית אחת. וכך הסביר את מטרת עבודת הוועדה מי שעמד בראשה - צבי יוזנט, סמנכ"ל במשרד התחבורה: "עד היום המדינה אינה מאפשרת שיהיו מספר יבואנים למותג אחד. גם אם יצרנים רצו - והיו אצלי יצרנים שרצו להסמיך יבואנים נוספים לאותו מותג - החוק אסר עליהם... ואז החלטנו שצריך לעשות איזושהי רביזיה ולפתוח את הענף".

למרבה הצער, החוק אמנם בוטל, אך לא הייתה לכך השפעה דרמטית על שוק הרכב: היבואניות שמרו על מעמדן הבלעדי. למעשה, כמה ממסקנות

הוועדה אף שיפרו את מצבן של היבואניות בכך שהסירו כמה מגבלות - כמו למשל ביטול הפיקוח על מחירי חלפים, ביטול החובה להפעיל מוסך מרכזי בבעלות מלאה של היבואנית, וביטול מגבלה בדבר שמירה על מלאי מינימאלי של חלקי חילוף.

פחות משנה לאחר אישור מסקנות הוועדה, החלה לפעול ועדה חדשה: "ועדת סופר", שבראשה עמד סמנכ"ל רשות המסים, בועז סופר. ועדה זו ניסתה לבדוק מדוע לא הצליחה המדינה לפתוח את שוק הרכב לתחרות, ומה הצעדים הנחוצים על-מנת לעשות זאת. הוועדה נחשבת עד היום לאחת החשובות שפעלו בתחום הרכב, ומסקנותיה אף נכללו בתקציב המדינה לשנת 2005. אלא שלמרבה הצער, גם ועדה זו הביאה לשינוי מהותי: שוק הרכב נותר עד היום בשליטתן של מספר קטן של יבואניות.