הקורא מת מצחוק

ייתכן שלא כל כך מצחיק לחיות כאן, וייתכן שאיבדנו את מה שהיה ידוע כ"הומור יהודי". ייתכן שהמו"לים חוששים ואולי אלו בעצם הקוראים לא מבינים בדיחות? כך או כך, צריך להודות בעצב שמדף הספרים הנורא-מצחיקים של הסיפורת העברית הוא מדף קטן. פצפון. בכל זאת, הנה 13 שמחים ומבדחים, שבלעדיהם כמעט ואין הומור ספרותי ישראלי.

מוטל בן פייסי החזן/ שלום עליכם

אז מה אם הוא נכתב ביידיש, תורגם שלוש פעמים ורובנו זוכרים ממנו רק את "אשרי, יתום אני". שלום

עליכם היה הסופר הראשון בהיסטוריה היהודית שלא נבהל מעיצוב רציני של דמויות בסיטואציות מכאיבות-מצחיקות, והטובה מכולן היא כמובן דמותו של פייסי, אותה - ואת הספר - לא זכה להשלים. כיוון שהשטעטעל מת, כדאי לקרוא בעיקר את עלילותיהם של מוטל ואחיו באמריקה המופלאה, את הסיטואציות שבנויות על חוסר ההבנה ובעיות התקשורת של מהגרים בארץ חדשה, והן עדיין מכמירות לב ודוקרות בצלעות כשצוחקים.

חכמת הבהמות/ אביגדור המאירי

ומה נשאר לנו מאביגדור המאירי? רק "מעל פסגת הר הצופים" וגם זה בקושי. את "השגעון הגדול", אחד הרומנים הענקיים על מלחמת העולם הראשונה, אוהבים באקדמיה, אבל לא ממש קוראים אותו; את "חכמת הבהמות" מכירים כמה יודעי ח"ן ומי שלא - מוזמן להרפתקת נונסנס מודל 1933, מנוקדת ומאויירת, אבל מתאימה גם לגדולים שעדיין יכולים לחייך, כי בין החיות שהמאירי תמצאו את השעון והאוטו בצד האווז, עוף שלא עף, והרהורים פילוסופיים על צווארה של הג'ירפה ומה היה קורה אילו להיפופוטם היו כנפיים.

חבורה שכזאת/ פוצ'ו

אנחנו חיים בזמנים קשים ולכן קשה למצוא הומור ספרותי? לא נכון, והנה הוכחה: מצל ענני האיום של

מלחמת העצמאות ברא פוצ'ו (ישראל וייסלר) חבורה בלתי נשכחת של צעירים די מטורללים, מכורים לתעלולים דביליים, אך הכרחיים לגמרי, ובעיקר יצר הומור נקי, בריא וחמוד של חיי חבורה. העולם המאיים יכול היה לחכות, לפחות עד שנתאהב בהם.

עין כמונים/ אפרים קישון

במשאל שהקיף 400 קוראים זכה דווקא "ספר משפחתי", אסופת פליטונים של אפרים קישון, בתואר אחד הספרים המצחיקים ביותר, אבל בכיר בניה של מאפיית הצחוק ההונגרית הוריש לנו גם את הרומן הזה, שעניינו ביישוב ישראלי פסיכי לגמרי ועל-זמני לגמרי. אם אתם מכירים אותו כ"השועל בלול התרנגולת" - זכיתם. אם עדיין לא קראתם, הנה ההוכחה שהומור משפחתי מתיישן מהר יותר מהומור חברתי ופוליטי, או ההוכחה שהאבסורדים בחברה הישראלית לעולם יישארו כפי שהיו כשקישון חי, בעט וכתב.

זו ארץ זו

הם התחילו בשני עמודים מדהימים ב"העולם הזה" והפכו לשליטי ההומור הישראלי באמצע שנות השבעים. חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ב. מיכאל ודודו גבע (איורים) הפליאו להלעיג על "מקראות ישראל", על פוליטיקאים מכל מפלגות ישראל ועל קיומנו ההזוי בתוך ריטואלים גדולים ממידת אנוש. "zoo הארץ" קראו להם ב"העולם הזה" והאשימו אותם בתבוסתנות ובשמאלנות. וכתגובה ציונית הולמת - הספר המאגד את הטורים נושך גם בימין וגם בשמאל בפרודיות ציניות וחכמות.

ילקוט הכזבים/ דן בן אמוץ וחיים חפר

הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים/ חנוך לוין

הנה האסופה שבה חנוך לוין מצחיק בלי להכאיב, מתיז ניצוצות של כשרון קומי לכל עבר ובורא גלריה הזויה, מטורפת ונהדרת של טיפוסים שלא זקוקים בכלל לבמה ולשחקנים, ומעוררים דגדוגים אדירים של חמדה בלי להעליב אף אחד.

פשר החיים/ דודו גבע

מכל יצירתו המונומנטלית, עם או בלי ברווזים, אני מבקשת לבחור דווקא ב"פשר החיים" שיצא אחרי מותו של האיש הכי מצחיק בתרבות הישראלית לדורותיה. יש בספר מבחר מעולה של סקיצות ואיורים, וכיתובים המדגימים את שלל כשרונותיו של דודו גבע, מסלפסטיק אינפנטילי ועד סאטירה פוליטית מורבידית.

יום הולדת שמח, נוח/ נועם זיו

העולם מתחלק לשני חלקים בלתי שווים: אלה שקראו את "יום הולדת שמח, נוח" ואהבו אותו נורא, ואלה שלא. למרבה הצער, האחרונים מרובים מן הראשונים, ועדיין אינם יודעים כיצד נראה ונשמע אלכסנדר המאושר בגרסתו העברית: פילוסוף של בטלה, ילד נצחי בבועה התל אביבית בימי היווצרותה, נודניק בלתי נלאה ויצור משובב נפש שהוא תמצית האנטי-גיבור ההומוריסטי שלנו.

משה חוואטו והעורב/ קובי אוז

כן, גם זה נמצא בביוגרפיה של קובי אוז, אבל ספרים כנראה צונחים אצלנו לתהום הנשייה במהירות שבה נוכל לשיר את "מגולגלים בתוך נייר עיתון". מסעותיהם של טמבל מצוי ועורב פלאי ותחמן בערבות הקיום הישראלי אפילו תורגמו – לא תאמינו – לגרמנית.

חייו ומותו של השער האחורי/ עוזי וייל

שנים ארוכות עוזי וייל היה הסיבה הרצינית היחידה לקרוא את עיתון "העיר", מפני שבמו ידיו יצר שם

עולמות קטנטנים מדמויות-נונסנס מצוינות, מבריקות ובלתי צפויות כמו דב הכותל, אפרת בן השש המנבלת את פיה בחמדה ומפענחת את כל הבולשיט של עולם המבוגרים ושלום טוקשה האגדי - חובב תרנגולות לצרכי בידור אינטימי ובעל דעות מוצקות על כל דבר ועניין. בקריאה שניה, טוב לגלות שהכותל עדיין בידינו ועדיין זקוק לדוב - או להעברה מיידית לתל אביב.

תמיד פולני/ יאיר גרבוז

הנה, שחור על גבי לבן, ההוכחה שפולניה היא מצב נפשי ולא ארץ. במובן מסוים, יאיר גרבוז הוא ממשיכו של אפרים קישון, כשהוא נוטל סיטואציות מחיי היום-יום הפרטיים והופך אותן לפנינים של מבוכה, אי הבנה, אשמה מתפתלת וחרדה – וכולם מגוחכים במידה שווה, וכולם מאפשרים הזדהות מיידית, כאילו כולנו צאצאי מהגרים מקראקוב, נגועים באותם דפקטים איומים, אבל כבר יודעים לצחוק עליהם.

אחת משלנו/ דניאלה לונדון דקל

הספר בשום פנים ואופן לא יושב כאן במשבצת התקינות הפוליטית, ולא כדי להוכיח שגם נשים יכולות.

דניאלה לונדון-דקל, אמא של "חמודי" ו"תעשי לי אוירון", היא מן הכשרונות הנדירים במחוזותינו: גם קריקטוריסטית בחסד וגם אמנית של מלים קטנות.

ביחד, בטורים מרנינים על הזוטות הקטנות, המעצבנות או המלהיבות של חיי נשים, היא יצרה בספר הזה תמונות מצב של זוגיות ומשפחה שמתמרנת בחדווה, אבל לא תמיד בהצלחה, בין האבסורדים הקטנים והגדולים של הישראליות. לתועלת שריר הצחוק, אני מצפה לחלק ב' שיבוא במהרה ויתיישב בכבוד על המדף הקטן, קטן מדי, של ספרי ההומור הישראלי.