מחווה ממאסטרו מהטה

לפני 13 שנה, כשנגני כלי ההקשה תומר יריב ועדי מורג היו רק בתחילת דרכם, נראה להם הקרנגי הול כמו האוורסט: גבוה, רחוק ובלתי מושג. אחרי שהגשימו חלום וניגנו על במת האולם הניו יורקי היוקרתי, ייצאו בסוף השבוע צמד "פרקדו" לסדרת קונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, תחת שרביט המנצחים של מאסטרו זובין מהטה והתחושה היא של כיבוש פסגה נוספת בדרך למעלה. "זה עוד חלום שמתגשם", אומר תומר יריב בראיון ל-ynet, רגע לפני שהוא אורז את המרימבות, "אתה מתכונן לזה כל חייך, חולם, מאמין, מדמיין שזה יקרה, לא מתפשר בדרך, מכוון לשם וכשזה קורה, אתה אומר לעצמך: 'רק שזה לא ייעלם'".

מורג (מימין) ויריב. שני ארחי פרחי מישראל (צילום: לירז פנק) 

סדרת הקונצרטים בניו יורק היא תולדה של רומן יוצא דופן, שהחל לפני כשלוש שנים, בין מהטה לצמד הנגנים הישראלי. האגדה מספרת שלילה אחד, במהלך שהותו בישראל, סבל המאסטרו מנדודי שינה. הוא הדליק את הטלוויזיה בחדר המלון בו שהה והגיע במקרה לתוכנית בה שודרו קטעים מתוך קונצרט של "פרקדו" בפסטיבל ישראל. למחרת, במהלך החזרה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ביקש לדעת אם מישהו מהנגנים מכיר את יריב ומורג. תוך זמן קצר הוזמנו השניים לנגן בפניו. "זה היה כמו קטע מסרט", נזכר יריב, "היינו על הבמה הגדולה, מוקפים בעשרות כלים. האולם היה ריק. זובין מהטה ישב בשורה 30, דמות חשוכה באולם ריק. ניגנו רק לו. זה היה נורא מרגש. כשגמרנו לנגן את היצירה האחרונה, הוא רץ מסוף האולם לקדמת הבמה ואמר: 'אז מתי נוכל להתחיל לעבוד ביחד?'".

בניגוד לכלי נגינה קלאסיים, שעבורם קל למצוא מגוון עשיר של יצירות, רפרטואר היצירות שנכתבו לכלי הקשה מוגבל. בשל כך הציעו יריב ומורג למאסטרו להזמין יצירה מיוחדת לדואו כלי הקשה ולתזמורת. היוצר שנבחר היה אבנר דורמן, חבר קרוב של השניים עוד מימי הלימודים באקדמיה למוזיקה ומלחין מוכשר שיצירותיו מבוצעות בישראל ובחו"ל. היצירה, "תבלינים, בשמים, רעלים", שכתב דורמן עבור פרקדו והפילהרמונית, בוצעה לראשונה בהיכל התרבות בתל אביב בשנת 2006. מאוחר יותר הופיעו עם היצירה גם בפסטיבל ורבייה היוקרתי. בסוף השבוע הבא יבצעו אותה הפרקדואים בארצות הברית, עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, תחת שרביטו של מהטה.

מאחורי הקלעים של הפילהרמונית עם מהטה ודורמן (צילום: מקסים ריידר)

"הקונצ'רטו הזה הוא אחד השיאים של שיתוף הפעולה ארוך השנים שלנו עם אבנר דורמן, והתוצאה היא יצירה מורכבת ונהדרת", אומר יריב. היצירה של דורמן נחלקת לדבריו, כמו הכותרת, לשלושה חלקים. הפרק הראשון - "תבלינים" - מלווה בארומה מזרחית, עם השפעות של מנגינות מהמזרח התיכון ועד לחצי האי הודו. הפרק השני איטי יותר, ולדברי יריב "מרחף כמו בושם וממלא את החלל באווירה". הפרק השלישי, והקצר מבין השלושה, הוא 6 דקות של אנרגיה מתפרצת, במהלכו מנגן הצמד על שתי מערכות תופים. "זה הכי לא קלאסי שאפשר לדמיין", הוא אומר, "הפרק הזה מביא את התזמורת לשיא האנרגיה, יש בו משהו פראי כמעט".

זה נכון שמהטה התנה את השתתפותו בקונצרט בכך שאתם תופיעו?

"ככה אומרים. שמעתי את זה מאחד העובדים בהנהלה של הפילהרמונית של ניו יורק. כשמהטה הציע את התכנית, הם לא הבינו למה צריך להביא שני ארחי-פרחי מישראל, כשיש להם נגני כלי הקשה מצוינים משלהם. מהטה אמר שאם הם רוצים אותו בעונה, הוא מגיע עם פרקדו. בהרבה מאד רמות, אנחנו חייבים לו את הקריירה שלנו".

עם דורמן. קצת פחות מעונבים (צילום: אלי דסה) 

כשיריב מדבר על קריירה, הוא מתכוון, בין היתר, לקונצרט שזכה להרבה מאד סופרלטיבים בפסטיבל ורבייה היוקרתי בשוויץ ולהזמנה נוספת לבצע את היצירה של דורמן בבכורה בחוף המערבי של ארה"ב ביולי 2009, תחת שרביט המנצחים של מרין אלסופ ולצד התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס. "אין ספק שהוזמנו לשני האירועים בזכותו של מהטה ואי אפשר שלא להתרגש מהפידבקים והמחמאות שהוא מרעיף עלינו. זה באמת מרגש", אומר יריב. "מהטה הוא אדם מאוד מיוחד. בכל מפגש איתו אני נדהם מחדש ובכל פעם קצת יותר מעריץ אותו. יש בו התלהבות של נער וענווה".

"אדם עם שם ופרסטיז'ה כשל מהטה יכול היה לשחק איתנו משחק אחר אם היה רוצה. אבל הוא התלהב והלך עם זה. הוא שידר התלהבות בעיניים ובשפת הגוף בפעם הראשונה שבה הוא שמע אותנו מנגנים לפניו. זה נדיר. אני זוכר גם את החזרה הראשונה על היצירה של דורמן. הוא אמר לנו: 'תשמעו, חברים, תודה שבאתם. אני זקוק לעזרתכם. זו יצירה קשה מאוד'. מידת הכנות שלו היתה יוצאת דופן. הוא בעצם אמר 'בואו נעבור את זה ביחד. בואו נעזור אחד לשני'.

"אחרי כמה שבועות, הוא הגיע אלינו לסטודיו. מאסטרו זובין מהטה הגיע לאזור התעשייה של דרום תל אביב לעבוד איתנו לפני פסטיבל ורבייה. זה לא נתפש וזה מעיד בעיני על גדוּלה. הנה לך אדם שאין לו שום מעצור. הוא שילב בקריירה האדירה שלו סדרות של מוזיקה קלאסית מיצירותיהם של מוצרט, רחמנינוף וברהמס, לצד שיתופי פעולה עם פרנק זאפה. זה חלק מהאישיות הרבגונית שלו".

בפסטיבל עכו. צמא גדול ליצירות ישראליות (צילום: מרב יודילוביץ')

"בשלוש השנים האחרונות שבהן הופענו לא מעט בחו"ל, גילינו צמא גדול ליצירות ישראליות. אם בתחילת הדרך הצנענו בבחירת הרפרטואר את הישראליות שלנו, גילינו עם הזמן שאנשים רוצים לשמוע מוזיקה שמגיעה מהאזור שלנו, ובפרט מוזיקה ישראלית ויהודית. אני חושב שזה קשור לתערובת המקצבים שיש בישראל.

"אין עוד מדינה בעולם של 7 מיליון תושבים שהגיעו מ-80 מדינות שונות, והתוצרים המוזיקלים בהתאם. הרבה מאוד אנשים שואלים אותנו איך להגיע למלחינים ישראליים ואחד הרגעים הכי מרגשים היה בכיתת אמן שהעברנו בג'וליארד: פתאום, בלי הכנה מוקדמת, ניגנו שני סטודנטים בפנינו יצירה שנכתבה בשבילנו על ידי אבנר דורמן. גם בתחרות כלי הקשה בינלאומית שנערכה בשבוע שעבר בלוקסמבורג ובה שפטנו, 4 מתוך היצירות שבוצעו נכתבו במקור לנו".

נדמה שכלי הקשה זה תחום שבישראל לא באמת זוכה לבמה מרכזית. מדוע זה? 

"כי אנחנו חיים פה קצת בדיליי. במוזיקה הקלאסית מחפשים היום להתחדש ולנער את האבק מהמדפים והז'קטים. אחת הדרכים היא לשלב את כלי ההקשה. זה תחום פורח ומלהיב, וההוכחה היא ההזמנה לניו יורק. מכל הפסנתרנים, הכנרים והמוזיקאים המדהימים שישראל הוציאה בשנים האחרונות, כמה הגיעו לנגן בלינקולן סנטר בסדרת קונצרטים עם הפילהרמונית של ניו יורק? מכאן צריך לראות איך לוקחים את זה הלאה. זו אחריות שמוטלת עלינו - להרים את הרמה ולהחזיר את המודעות לתחום כלי ההקשה בארץ".

יריב על במת תיאטרון בית ליסין. "תיאטרון זה עולם קסום" (צילום: מרב יודילוביץ')

לשמר זוגיות אמנותית במשך 13 שנה זה הישג לא מבוטל. לדברי יריב, ההחלטה על נאמנות ובלעדיות בקשר התקבלה כבר בתחילת הדרך. "עוד בשלב הלימודים הגענו להחלטה משותפת שאנחנו לא עושים שום דבר מחוץ לדואו", הוא אומר. "עשינו מלא חלטורות בהרכבים שונים וכסולנים קודם לכן, ואז יום אחד, צלצלנו לכל התזמורות בארץ וביקשנו שימחקו אותנו מרשימת הנגנים אלא כסולנים בצמד.

זו היתה החלטה קשה, כי הכסף מפתה ובמשך תקופה ארוכה היה לנו קשה לפרנס את עצמנו, אבל בראייה ארוכת טווח, זה השתלם".

שנת 2009 תירשם בתולדות "פרקדו" כאחת המוצלחות שידעו. לצד שיתוף הפעולה עם מהטה והפילהרמונית הישראלית והקפיצות לניו יורק, הוזמנו השניים על ידי הבמאי רוני פינקוביץ' ליצור ולנגן בהצגה המדוברת "אקווס" של תיאטרון בית ליסין. לפני כשבועיים הוכרז כי על עבודתם זו מועמדים השניים לפרס מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון.

"הכיף הגדול הוא, שבכל שנה היקף העבודה הולך וגדל, אבל יותר מזה, שמגוון הדברים שאנחנו עושים מתרחב והגרף עולה ועולה", אומר יריב, "העבודה עם רוני פינקוביץ' היתה חוויה שונה מכל מה שהכרנו קודם לכן.

"תיאטרון זה עולם קסום, ושחקנים זה עם של פסיכים מצד אחד, ומנגד יש להם מחויבות לדבר שאני לא מכיר מהעולם הקלאסי: אם בתזמורת החזרה היא עד שעה 13:00, אז חמש דקות לפני הזמן מסתכלים על השעון כדי לרמוז למנצח בגסות שנגמר ובשעה הנקובה מקפלים כלים. ברמה מסוימת, זה סוג של פקידות.

"בתיאטרון גיליתי את התשוקה והחיפוש, וזה יפה בעיניי, כי כל אחד מהאנשים שעל הבמה ומאחורי הקלעים הוא חלק ממערכת שבה כל פרט חשוב. בתזמורת יש רב חובל וכולם פקודים שלו. בתיאטרון, כל אחד מוציא את הקישקעס כדי שהתוצאה תהיה הכי טובה שיש. זו ללא ספק חוויה שניערה אותי ואולי זה הכיף הגדול בכלי ההקשה - בחודש אחד מתאפשר לך להופיע בתיאטרון, בפסטיבל ג'אז, עם הפילהרמונית של ניו יורק ועם להקות מחול. הגיוון זה מה שמחזיק אותנו. אין לנו שגרה".