בעיצומו של הבליץ

יותר מכל, ההרכב הניו יורקי הקטן "Yeah Yeah Yeahs" תמיד ייצג בעיני את תמצית הקוליות. מה שנראה כמו מאמץ רציני להבריק מצד להקות אחרות, נדמה טבעי אצל הגברת קארן או ושאר חבריה להרכב, המאכילים אותנו בגלולות קטנות ומרעננות של חומר טוב במינונים מדויקים.

להגיד ש"דברים טובים מגיעים בחבילות קטנות" זו קלישאה, אך קלישאות נוטות להיות נכונות. והנה עוד אחת: השנה הזו אמנם רק התחילה, אבל כבר יש מתחרה לתואר "אלבום השנה". למה לא? זה עבד עם MGMT בשנה שעברה, באלבום שיצא בינואר. התואר הפוטנציאלי הולך הפעם ל-"It’s Blitz", אלבום האולפן החדש והשלישי במספר של "יא יא יז" (אותו יקדמו גם אצלנו, כשיחממו כאן את דפש מוד במאי. אמן), ואולי הניסיון הכן והבוטה ביותר שלהם עד היום להגיע לקהל רחב יותר של אנשים.

Yeah Yeah Yeahs. אלקטרוניקה קרה שמרגשת כמו אחרונת בלדות הרוק

בלי לומר מילה על הפיאסקו השיווקי שקדם לשחרור האלבום, שכלל בערך שלושה תאריכי יציאה שונים (לעמוד באתר מייספייס, להורדה דיגיטלית, ולהוצאה רשמית בחנויות) והדלפה אחת, מדובר באלבום לא פחות ממרגש. עבורי, זה לא מובן מאליו: כמי שאוהב את הרגש שלו בפריטה, משהו באלקטרוניקה הקרה, מצליח בשירים כמו "Runaway" או "Hysteric" החלומי בעל הריף היפה, לרגש כמו אחרונת בלדות הרוק.

במקצבים רקידים יותר והגשה אייטיזית, "יא יא יז" עובדים לפי תבנית פשוטה ומוצלחת שכבר הצליחה בעבר. רק הלכלוך שאפיין אותם בעבר מפנה את מקומו להפקה מלוטשת, לחנים קליטים וסאונד סטרילי ומזוקק. אבל אל תטעו: יש כאן גם מספיק בשביל המעריצים הותיקים וגם המעבר לנישה נצרכת יותר לא מנע מהם לתת בראש עם רצועות אייר גיטאר פוטנציאליות.

באה לעשות רעש

התפרצויות אנרגיה נטולות מעצורים ורסנים, מזן "Shame And Fortune" ו-"Dull Life" המכסחים, הן תזכורת ברורה לאלבום הבכורה "Fever To Tell", שכן לפני שנהייתה להקת אלקטרו-רוק מקפיצה, היא באה לעשות הרבה רעש. זה אמנם לא מאתגר מבחינה אקורדית, לא מורכב במיוחד, אבל החבר'ה האלה אף פעם לא היו בקטע של מורכבות.

"Skeletons" הוא המנון הופעות מושלם, מהשירים האלה שגורמים לך לחוש בתוך פלאשבק מטושטש, ולהביט בעבר ברומנטיזציה ורודה, מענגת ועיוורת. "Dragon Queen" הכיפי ו-" Little Shadow" האווירתי חותמים את האלבום באותו כאב שתמיד עבר בקול של קארן או, שלא איבדה עוד את הקסם שאפיין את שני האלבומים הקודמים, הבוסריים יותר.

רבות אפשר לומר על התמסחרות הלהקה וכניעתה לתעשייה (תשאלו את בלונד רדהד, שהואשמו בעודף תקשור על "23" המצוין), אבל החוכמה האמיתית היא להשכיל להשתנות בהתאם לחוקים של עצמך.

נוכח כך, כבר אפשר להגיד – "יא יא יז" ביצעה את הטרנספורמציה מלהקה קטנה ואיכותית שפונה לקהל ספציפי, ליחידה מתוקתקת ומסוגננת שיכולה להופיע ולמכור בגדול גם מבלי לאבד את היושר האומנותי שלה (מי אמר סיגר רוס?).

מבחינה זו, האזנה לאלבום החדש משולה לצפייה באחותך בת ה-18 מתלבשת לקראת יציאה למועדון, תוך הבנה ברורה שתהליך האבולוציה בלתי נמנע והזמן פשוט עובר. באותו רגע אתה מבין כבר שהיא לא בת 12 יותר ושיש מצב שהיא הולכת לאכול את העולם הזה. אבל מה אני יודע, אין לי בכלל אחות.

יא יא יז, "!It's Blitz", פולידור