מסקנה: את שקשוקה שמחפשת זכר אלפא
הוא מנסה לתת לי את הזווית הגברית שאני מתקשה תמיד להבין, אבל מעבר לכך אינו חוסך במילים קשות ושופטות שמעמידות מולי עוד מראה לא ממש מחמיאה כשהוא חושב שזה ינער אותי קצת
נכנסתי שוב למסנג'ר, מטפטפת דמעות מלוחות על המקלדת. יש רגעים בהם אני חזקה יותר, אבל עכשיו אחזו בי שוב מיטב סימני השאלה.
משהו לא עובד.
משהו מקולקל.
אני לא מצליחה לדבר בשפה שלהם.
הם לא מבינים אותי.
תוהה אם זה שבור. האם אני כבר חסרת תקנה.
לימון, ידידי היקר, תופס מולי באומץ עמדה ושומע על עוד סיפור שלפני שהספיק לנבוט מעט כבר רואים את סופו. אני תוקפת שוב בבליל מילים שטופות דמעות, מעט מבלבלות והרבה מבולבלות.
איך אני תמיד מצליחה לראות את הסוף כבר בהתחלה? והאם, כמו שתמיד אומרים, אני נביאת הנבואות שמגשימות את עצמן?
לימון הוא גבר יקר ומבריק, שניחן, בין השאר, למרות גילו הצעיר, באבחנות שנונות וחכמות שלא מפסיקות להפתיע אותי. הוא מנסה לתת לי את הזווית הגברית שאני מתקשה תמיד להבין, אבל מעבר לכך אינו חוסך במילים קשות ושופטות שמעמידות מולי עוד מראה לא ממש מחמיאה כשהוא חושב שזה ינער אותי קצת.
"לקנות לך ליום ההולדת תקליט שבור?", הוא שואל (שוב).
גם לו, כמו לאנשים אחרים שאני יקרה להם, קשה לראות אותי מדשדשת במקום ולא מצליחה לפרוץ את המעגל. אני לכודה. כמו במלכוד 22 רק בלי ה-22... (אוטוטו 39, אם חייבים להכניס מספרים קשים). מעגל קסמים מרושע, שנותן לי כל פעם אשליה של פתח שאולי לא באמת נמצא שם בשבילי.
הזמן חולף במהירות מסחררת, ואני מסתבכת בקורים של עצמי. טווה לעצמי את שיגורתי – ארמון הבדידות. מידי פעם "נסיך" מזדמן מנסה לטפס על קירותיו ונדקר מהשיח הקוצני שמקיף אותו. לא מצליח להגיע אל השושנה...
והיא, למרות שהזמן כבר נותן בה אותות, מנסה בכל כוחה להחזיק את ראשה מורם. מצליחה לפעמים אפילו לפתוח מול השמש במתיחה אופטימית את כל עלי הכותרת הוורודים שנותרו בה ולחייך לעולם. מחכה באמונה כמעט בלתי נלאית ליד שתקטוף אותה ותיתן לה לפרוח בדרכים אחרות.
ואז חוטפת מהלומה. לפעמים גדולה, לפעמים קטנה, אבל מספיקה בשביל לגרום לה להשפיל את הראש במבוכה ובלבול. מקשה עליה להראות את החיוך הזה שיש לה כשהיא אופטימית ושמחה.
והדרך החוצה מהמעגל שוב נראית רחוקה..
המסך מרצד, המסנג'ר עדיין פתוח, לימון ואני ממשיכים להחליף דברים באדיבות האיש הירוק.
"מה כבר ביקשתי?", אני שואלת ומציינת את שני המאפיינים החיצוניים שחשובים לי למשיכה.
"אל תשחקי אותה כאילו אלה שתי הדרישות היחידות", הוא אומר. "את מחפשת זכר אלפא. עם מרפקים מושלמים ושיהיה שילוב של המניאק עם הבחור הרגיש בעולם. אין באמת כאלה דברים".
אני מנסה להשחיל משהו בחזרה והוא ממשיך:
"גיגה צריכה להפסיק לתעב את עצמה, וגיגה צריכה להשלים עם מי ומה שהיא. לא לנפח דברים כשהם בראשית דרכם ולהפסיק לחפש דברים שלא קיימים. את יותר חכמה מהמעגל המטופש הזה".
"מסתבר שלא", אני עונה בעצב.
"את שקשוקה. זה מה שאת".
"פרט, הסבר ונמק", אני מבקשת.
"את ערבוביה של עצמך".
אין ספק שהוא צודק, אני מהרהרת. תמיד אמרתי שיש בי כל כך הרבה דברים שמתנגשים זה עם זה. מצד אחד אני כזו ומצד שני אחרת. רוצה ככה ורוצה גם הפוך. ערבוביה של עצמי זו בהחלט הגדרה שאני יכולה להתחבר אליה.
יש גם המון תבלינים סודיים
אבל לפני שאני מספיקה להפליג עם המחשבה הזו למקום שלילי הוא מוסיף: "ובשקשוקות הכי טובות זורקים כל מה שבא ליד. לא רק ביצים ועגבניות. יש גם המון תבלינים סודיים".
חמוד, הלימון הזה. גם כשהוא אומר דברים קשים הוא מצליח להצחיק אותי. כל הדיבורים האלה על שקשוקה עשו לו חשק לאכול, והוא נטש אותי בהרהוריי לטובת בולונז.
אז עכשיו אני שקשוקה שמחפשת זכר אלפא...
נשמע כמו תחפושת לא רעה לפורים, מלהגת הצינית במוחי. ואילו האופטימית שבי מתעקשת להתעורר ומיד נזכרת שבעצם המון בחורים אוהבים שקשוקה... במיוחד אם היא טובה.
Anyone?
לפנייה לכתב/ת 
מניאק רגיש? אין באמת כאלה דברים
צילום: סיגלית גיגה פרקול
מומלצים
