גוזרים ימי עבודה במתפרה במצפה רמון

על רקע המצב הכלכלי, בלא מעט חברות עברו לאחרונה לשבוע עבודה מקוצר בן ארבעה ימים, בניסיון למנוע פיטורים. הצמצומים הקשו על עובדי היי-טק רבים, אך כשמדובר במתפרה במצפה-רמון - אותו מפעל שעלה לכותרות בתחילת העשור בזכות מאבק העובדות המוצלח - ההפחתה במשכורת מובילה לחשש גם מאובדן ההכנסה המינימלית.

נינה קיסליוב, המגדלת לבדה את בתה, תופרת בכל יום 500 חולצות, בהן מדי הזית של צה"ל. אבל עדיין, היא אומרת, "אין מספיק הזמנות. פתאום מקבלים פחות אלף שקל במשכורת. זה קשה". נינה עובדת כבר 9 שנים במתפרה. "אף פעם לא היה כל כך קשה", היא קובעת, עיניה מתלחלחות והיא שבה לקו הייצור. 

מתפרת "מצפה העצמאות", או "מתפרת רמון" לשעבר, הייתה הסמל למאבק הפעולות בתחילת שנות ה-2000. אז התבצרו במקום העובדות במשך כחודש יחד עם ילדיהן, כדי למנוע סגירה. בסופו של דבר, בעזרת מזכיר מועצת הפועלים במצפה רמון דני שטרית, ויו"ר ההסתדרות דאז עמיר פרץ, המשבר נפתר: 60 הנשים נותרו בעבודה, והפכו לבעלות שליטה בגורלן במסגרת קואופרטיב.

התקשורת גילתה התעניינות מרובה בעובדות שלקחו את גורלן בידיהן, והמצלמות הקיפו את הגיבורות החדשות. "זה היה כמו פנטזיה", משחזרת אתי עזריאל (40), אם לחמישה, יושבת ראש טרייה של האגודה השיתופית.

 "הייתה אופוריה תקשורתית, כמו האח הגדול. הבנות נסעו מכאן לכאן ובינתיים המינוס בבנק גדל". מאז, היא מסבירה, הדברים השתנו - והן חשדניות יותר בנוגע לתקשורת.

אבל המצוקה היום לא קשורה להתנהלות של אז. "זה או לעבוד 5 ימי בשבוע, ואז במשך כמה חודשים לא תהיה לבנות עבודה, או שאנחנו יורדות ל-4 ימים בשבוע", מסבירה עזריאל. "יש לנו הקצבה של חולצות, ואם נעבוד 5 ימים ניאלץ להישאר כמה חודשים בבית".

"יש פה מטרה חברתית - זו לא רק עבודה"

עזריאל עוקבת אחרי המאבקים האחרים שבכותרות ("מאות מפוטרים, לאן את חושבת שהם יילכו. הלב כואב"), ועדיין מנסה לבוא לקראת העובדות, 45 במספר, אבל זה לא פשוט. עובדת אחת איבדה את בעלה שהלך לעולמו, עובדת אחרת - בעלה פוטר, ועל כולן צריך לשמור. כולן מנסות להתמודד עם ההפחתה המפתיעה בשכר, להצטמצם. "אנחנו כל הזמן מנסות להביא הזמנות חדשות".

בינתיים, חלק מהבנות מנסות לחפש עבודה נוספת, שתפצה על היום האבוד מהמתפרה. "אנחנו כבר שמונה שנים מחזיקות את המפעל ומנסות להמשיך הלאה. יש פה נשים מבוגרות, חד הוריות, כאלה שעוד מעט יוצאות לפנסיה", היא אומרת. "זו ההכנסה היחידה שלהן וגם על המעט הזה רוצים לשמור".

מנהל המפעל, מיכאל פליישמן, מסביר: "אנחנו תלויים במשרד הביטחון והכמויות של ההזמנות ירדו. מנסים להביא עבודות נוספות, אבל הבעיה היא העלות של שעת עבודה שלנו מול שעת עבודה בשטחים או במצרים או בירדן".

פליישמן מביט מהצד בקו הייצור, בעובדות שרכונות על מכשירי התפירה, מתרכזות במדים. "למתפרה הזו יש מטרה חברתית - זה לא רק עבודה.

 יש חמש עובדות חברות הנהלה, ופעם בחודש אנחנו מקיימים ישיבה ומחליטים לאיזה כיוון הולכים בעתיד".

נדמה כי הרוחות מנשבות לכיוון לא טוב, אך המנהל מוצא מקום לאופטימיות, אם הגופים המתאימים ייענו: "יש כאן הזדמנות - צריך שיהיו הזמנות גם מהמשטרה, מבתי הסוהר ויותר הזמנות ממשרד הביטחון". מנהיגת העובדות עזריאל מסכמת באזהרה שנשמעת שחוקה - אך נכונה וכואבת מתמיד: "זו תהיה מכה למצפה רמון אם המקום הזה ייסגר".