הוא ביקש פסק זמן כאילו היה בקיוסק ואז נעלם
חברתי לא נראתה משועשעת. באמצע השואו של חייה, כשנדמה היה לה שהיא ב"כיוון הנכון" והעלילה מתקדמת אל עבר סיום רומנטי לתלאותיה, דווקא אז הגיח אל הסלון שלה הצביקה הדר של הריליישנשיפס שהכריז: "ונעבור לפרסומות"
אולי אשאף סיגריה מרגיעה אל קרבי, אולי אנהל שיחה סתמית מהנייד, או אנשנש קרואסון או שניים. נדמה שככל שהחטא גדול יותר – כך ההנאה ממנו גדולה יותר, יחס ישר ופשוט. מעין נשימה ארוכה לפני שנרכין ראש ונשוב אל המפעל/משרד/הלמידה האינסופית למבחן.
כשחברה שלי מספרת לי שהחבר שלה ביקש ממנה הפסקה, זה כבר עניין אחר. למרות זאת, אני לא יכולה שלא להיזרק שוב אל תוך עולם הדימויים הזה, של איזה פועל קשה-יום אולי אפילו בכיר באיזה משרד עם אי אילו תריסים, שרק רוצה להגיף את כולם, לנעול ולרוץ אל המאפיה מעבר לכביש, תוך שירת "I'm Free” בביצוע ג'ורג' מייקל.
אבל חברתי לא נראתה משועשעת. באמצע השואו של חייה, כשנדמה היה לה שהיא ב"כיוון הנכון" והעלילה מתקדמת בהתמדה אל עבר סיום רומנטי לתלאותיה, כיאה לגיבורה המיוסרת שהיא, משהו נוסח "והם רכבו יחד אל עבר השקיעה", דווקא אז הגיח אל הסלון שלה הצביקה הדר של הריליישנשיפס, שהכריז: "ונעבור לפרסומות".
"רק לפני שלושה שבועות היינו בצימר מעולה"
כל מקרה לגופו, וודאי תאמרו. אולי הם מתגברים על בגידה? אולי אחד הצדדים לא משקיע בשני ולשני די נמאס? ייתכן וזה יחזק את הקשר ביניהם. במהלך ההפסקה הוא יבין שהוא לא יכול בלעדיה וההפסקה הזו היתה הכרחית. משב רוח רענן שיחייה את מערכת היחסים, שבסך הכל נקלעה למצוקה קלה? ייתכן. רק לאל הפתרונות, למען האמת, לאלי, החבר של חברתי. אחרי שנה וחצי יחד הוא ביקש פסק זמן כאילו היה בקיוסק ואז נעלם אל ארץ שכולה חוסר תגובה אחד גדול.
"טוב, אולי סתם עובר עליו משהו", אמרתי את המקבילה הגברית למשפט "נשים הן עם מסובך ומורכב".
היא לא השתכנעה. "אז שיגיד נקודתית מה קורה איתו. בינתיים זה מרגיש לי כאילו אני איזו שמיכת פוך מפנקת לחורף. ועכשיו, כשמתחלפת עונה הוא רוצה לאוורר אותי קצת בשמש, לפני האביב הממשמש ובא".
צריך לקבוע תאריך תפוגה להפסקה?
כן, הפסקה חד-צדדית במחוזותינו תמיד גורמת לך לנוע בחוסר נוחות בכסא. האומנם אפשר להכריז עליה באופן חד צדדי, ולהאמין שהצד השני פשוט יקבל זאת בהכנעה והבנה? לעשות את הצעד ההכרחי וההגיוני ביותר מבחינתך מבלי לחשוב על הצד השני? והאם לפעמים אנחנו נלכדים כל כך בלהט הרגע, עד שאנחנו לא שוקלים עד הסוף את המחיר של צעדינו הנחפזים?
"איך זה הולך בכלל?" התעניינתי, וספק של טון מבודח התגנב לקולי. "קובעים תאריך תפוגה להפסקה?".
"לא יודעת", ענתה. "זה לא שהלכנו לפי 'ספר ההפסקות הגדול' או משהו כזה. שאלתי אותו עד מתי בדיוק נראה לו שאני אשב לחכות לו?".
תליתי בה זוג עיניים.
"הוא אמר שהוא צריך כמה שבועות, 'לא יותר מדי', כדי לסדר לעצמו את הראש. התחיל למלמל שעם סוף התואר והעבודה החדשה הזו הוא קצת מבולבל ונראה לו שהפסקה קלה תעשה לשנינו רק טוב".
פכרתי את אצבעותיי בציפייה. "זה הסיפור", אמרה לבסוף, "אז ארבעה ימים אחרי הצהרת ההפסקה הדרמטית של אלי כבר יצאתי לדייט לוהט עם בחור מקסים בשם גיא. הוא התחיל איתי ליד הבית, ממש במקרה ואני... אני לא ממש התנגדתי".
"מה עם אלי?", נזעקתי.
החברה שלי התיישרה, מישירה מבט נוקב: "מה עדיף? שאשב בבית ואתייסר כל היום? הדבר היחיד שהסקתי מכל האפיזודה הזו הוא - מי שיוצא להפסקה ומשאיר את הכדור אצלי, כמו ילד במעין 'שוברים את הכלים ולא משחקים', צריך לזכור: אתה אף פעם, אבל אף פעם, לא לבד במגרש".
לפנייה לכתב/ת 
