כמו אבן מתגלגלת

מילנה אגוס נולדה בגנואה, להורים ילידי סרדיניה, והיום היא חיה בקָלִיאָרי. "מחלת האבנים" היה הצלחה גדולה בעיקר באיטליה ובצרפת. הוא זכה בשישה פרסים ספרותיים, ביניהם פרס "אלזה מורנטה". במרכז הספר עומדת סבתה של המספרת, שנישאה ללא אהבה בגיל 33, נוסעת לראשונה בחייה מסרדיניה לאיטליה לטיפול באבנים בכליות, ושם היא מתאהבת בניצול מלחמה שיהפוך למרכז חייה.

ב-1950 הורו לה הרופאים לקבל טיפולים במרחצאות מרפא. הם אמרו לה לנסוע ליבשת, למרחצאות הכי מפורסמים, שרבים החלימו בהם. וסבתא תיקנה איפוא את המעיל האפור דְמוּי-השק שלה עם שלושת הכפתורים, זה מהחתונה, שראיתי בתצלומים המעטים שלה מאותן שנים, רקמה שתי חולצות, שמה הכל במזוודת הפליט של סבא, והפליגה באונייה לצ'יוויטָוֶקְיָה.

המרחצאות נמצאו במקום כלל לא יפה, בלי שמש, ומן האוטובוס שהביא אותה מהתחנה למלון לא נראו אלא גבעות בצבע אדמה ופה-ושם איזו בלורית של עשב גבוה סביב עצי רפאים, וגם באוטובוס נראו לה כל האנשים חולים וחסרי-צבע. כשהתחילו להופיע עצי הערמון והמלונות, היא ביקשה מהנהג להגיד לה היכן התחנה שלה, ועמדה שעה ארוכה מול הכניסה למלון והיססה אם לברוח או לא. הכל היה זר כל-כך וקודר תחת השמיים המלאים עננים, עד שהיה נדמה לה שהיא כבר נמצאת בעולם-הבא, כי ככה יכול להיות רק המוות.

מסע מאיטליה לסרדיניה (צילום: MCT)

המלון היה אלגנטי מאוד, עם נברשות של נִטְפי גביש, שכולן דלקו אף שהיתה שעת אחר-צהריים מוקדמת. בחדר שלה הבחינה מיד בשולחן-כתיבה מתחת לחלון, ואולי רק בגללו לא ברחה בחזרה לתחנה ואז היתה מפליגה באונייה ולבסוף חוזרת הביתה, אפילו שסבא היה כועס מאוד, ובצדק.

מעולם לא היה לה שולחן-כתיבה, ומעולם גם לא יכלה לשבת אל שולחן כלשהו ולכתוב, כי תמיד כתבה בסתר, עם המחברת בחיקה, והיתה מחביאה אותה כששמעה שמישהו מגיע. על שולחן-הכתיבה היו מונחים מִכתָּבִייה מעור ובתוכה הרבה דפים עם הלוגו של המלון, בקבוקון דיו, עט ציפורן ונייר סופג.

אז הדבר הראשון שסבתא עשתה, עוד לפני שהורידה את המעיל, היה להוציא מהמזוודה את המחברת שלה ולהניחה ברוב הדר על שולחן-הכתיבה, בתוך מִכתביית העור, ואחר-כך נעלה יפה-יפה את הדלת במפתח, מחשש שמישהו ייכנס לפתע ויראה מה כתוב במחברת, ולבסוף התיישבה על המיטה הזוגית הגדולה וחיכתה לשעה של ארוחת-הערב.

בטרקלין היו הרבה שולחנות מרובעים, מכוסים מפות לבנות מפשתן פלנדרי, ועליהן צלחות פורצלן לבנות, וסכו"ם וכוסות מבהיקים, ובאמצע צרור פרחים, ומעל לכל אחד מן השולחנות היתה תלויה נברשת נאה של נִטְפי גביש שכל נורותיה דולקות. אל שולחנות אחדים כבר ישבו אנשים שבשל חיוורונם העצוב ומִלמולם הכבוש והמבולבל נראו לה כמו נשמות בַּפּוּרגָטוֹריוּם, אבל מקומות רבים עוד היו פנויים.

סבתא בחרה שולחן ריק, ועל שלושת הכיסאות הנותרים הניחה את הארנק, את המעיל ואת הסוודר עם הכפתורים, ואם עבר מישהו, היא הרכינה ראש בתקווה שלא יתיישב לידה. לא התחשק לה לאכול או לקבל טיפול, כי חשה שממילא לא תחלים ואף-פעם לא יהיו לה ילדים. ילדים יש לנשים נורמליות, עליזות, שאין להן מחשבות רעות, כמו השכנות מוִיָה סוּליס. ילדים, ברגע שהם מבינים שהם נמצאים בכרסהּ של משוגעת, הם בורחים מיד, כמו שעשו כל המחזרים ההם.

אל האולם נכנס גבר עם מזוודה, ולכן נראה שהגיע זה עתה ואפילו טרם ראה את חדרו. היה לו קב, אבל הוא הלך מהר ובזריזות. בעיני סבתא מצא חן הגבר הזה יותר מכל המחזרים שכתבה להם שירים לוהטים וחיכתה להם יום רביעי אחר יום רביעי. עכשיו כבר היתה בטוחה שהיא לא נמצאת בעולם-הבא עם הנשמות האחרות של הפּוּרגָטוֹריוּם, כי בעולם-הבא לא קורים דברים כאלה.

לניצול היתה מזוודה עלובה, אבל היה לבוש בצורה מאוד מכובדת, ואף-על-פי שהיתה לו רגל מעץ, ולמרות הקב, הוא היה גבר יפהפה. אחרי הארוחה, כשהגיעה סבתא לחדרה, התיישבה מיד אל שולחן-הכתיבה ותיארה אותו בפרוטרוט, כך שאם לא תראה אותו שוב במלון, לא תהיה סכנה שתשכח אותו. הוא היה גבוה, כהה, בעל עיניים עמוקות, עור רך, צוואר דק, זרועות חזקות וארוכות וידיים גדולות ותמות כמו של ילדים, פיו היה בשרני וברור, למרות הזקן הקצר והמעט מסולסל, ואפו התעקל בנוֹעַם.

בימים הבאים היתה מסתכלת בו משולחנה, או במרפסת, שהלך אליה כדי לעשן סיגריות נַציונָלי בלי פילטר או לקרוא, והיא היתה רוקמת מפיות ברקמת צלבים משעממת עד מוות. תמיד מיקמה את הכיסא מעט מאחוריו שלא יירָאה שהיא מביטה בו מוקסמת מקו המצח, מן האף המחודד, מן הצוואר חסר-המגן, מן השיער המתולתל בחוטים לבנים ראשונים, מן הרזון המכמיר-נפש בתוך הכותונת המעומלנת הלבנה-כשלג ששרווליה מופשלים, מן הזרועות החזקות והידיים הטובות, הרגל הנוקשה בתוך המכנסיים, הנעליים הישנות אך המצוחצחות למשעי – היה אפשר לבכות למראה המכוּבדוּת של הגוף הפגוע הזה, שלמרות הכל עדיין היה באופן לא-מוסבר חזק ויפה.

אחר-כך היו גם שם ימים של שמש, והכל נראה שונה, עצי הערמון היו מוזהבים, השמיים תכולים, ובמרפסת, שהניצול הלך אליה כדי לעשן או לקרוא, וסבתא כדי להעמיד פנים שהיא רוקמת, היה הרבה אור. הוא היה קם והולך להביט בגבעות שמאחורי הזגוגיות, והיה עומד שקוע בהרהורים, ובכל פעם שפנה לאחור כדי לחזור ולהתיישב היה מביט בה ושולח לעֶברָה חיוך נשפך, שכמעט הכאיב לסבתי מרוב שהוא מצא חן בעיניה, וההתרגשות מילאה לה את היממה.

ערב אחד עבר הניצול לפני שולחנה של סבתא ונראה חוכך בדעתו היכן יֵשב, ואז היא הרימה את המעיל ואת הארנק כדי לפנות לו מקום לידה והוא התיישב והם הביטו זה בעיני זה בחיוך ובאותו ערב הם לא אכלו ולא שתו כלום. הניצול סבל מאותה מחלה של סבתא, וגם הכליות שלו היו מלאות אבנים. הוא היה חייל במלחמה, בכולה. בילדותו קרא שוב ושוב את הרומאנים של סַלְגָרי והוא התנדב לחיל-הים, הוא אהב את הים ואת הספרות, בעיקר שירה, שעזרה לו ברגעים הכי קשים.

אחרי המלחמה סיים את לימודי התואר באוניברסיטה, וזה לא כבר עקר מגנואה למילנו, ובמילנו הוא מלמד איטלקית ומנסה בכל דרך לא לשעמם את התלמידים, ומתגורר בקומה העליונה של בית-מעקים, בשני חדרים לבנים לגמרי, בלי שום דבר מן העבר. הוא נשוי מ-1939, ויש לו ילדה בכיתה א', שעושה מאותיות האלף-בית, כמקובל, ציורים דומים לאותיות יווניות, כמו בדוגמת הרקמה של סבתא על המפיות, אבל בְּמחברת משבצות, והצורות היווניות האלה ממסגרות את הדפים.

הילדה שלו אוהבת מאוד את בית-הספר, את ריח הספרים ואת החנויות לצורכי-כתיבה. היא אוהבת את הגשם, ומוצאות חן בעיניה מטריות, הם קנו לה מטרייה עם צבעים כמו של סוכך על שפת-הים, ובימים האלה יורד גשם במילנו כל הזמן, אבל הילדה מחכה לו בכל מזג-אוויר ויושבת על המדרגות של הכניסה לדירה, או מדלגת בחצר הפנימית הגדולה, שהדירות הפחות טובות פונות אליה, וחוץ מזה, במילנו ישנו הערפל, שלסבתא לא היה מושג איך הוא, ולפי התיאור היא חשבה שמדובר במצב מהסוג של העולם-הבא.

ולעומת זאת לסבתא אין בכלל ילדים, בטח באשמת האבנים האלה בכליות. גם היא אהבה מאוד-מאוד את בית-הספר, אבל בכיתה ד' הוציאו אותה. המורה בא אליהם הביתה לבקש שישלחו את הילדה לחטיבת-הביניים, או לפחות למכינה, כי היא כותבת יפה, ועל ההורים נפל פחד גדול שיהיו מחויבים באיזה אופן גם לדאוג להמשך לימודיה והשאירו אותה בבית ולמורה הם אמרו שהוא לא יודע מה הבעיות שלהם ושלא יחזור יותר.

אבל בינתיים היא כבר למדה לקרוא ולכתוב וכל חייה היא כותבת בסתר. שירים. אולי מחשבות. דברים

שקורים לה, אבל קצת מומצאים. לאף-אחד אסור לדעת על כך, כי אולי יחשבו שהיא משוגעת. לו היא מגלה בסוד, כי היא נותנת בו אמון, אף-על-פי שהיא מכירה אותו בקושי שעה. הניצול התלהב והפציר בה להבטיח לו חגיגית שלא תתבייש ותיתן לו לקרוא את השירים, אם הם איתה כאן, או שתדקלם לו אותם, כי מי שנראים לו משוגעים הם דווקא האחרים ולא היא. גם לו יש תשוקה: לנגן בפסנתר. מאז ילדותו היה לו פסנתר, שהיה של אמו, ובכל פעם שחזר לחופשה הוא היה מנגן שעות על שעות.

השיא שלו היה ה"נוקטורנים" של שופן, אבל אחר-כך, כששב מן המלחמה הוא לא מצא אותו, ולא היה לו לב לשאול את אשתו מה היה סופו של הפסנתר. עכשיו הוא קנה פסנתר חדש וידיו התחילו להיזכר. כאן, במרחצאות, חָסַר לו הפסנתר מאוד, אבל רק לפני שדיבר עם סבתא, כי לדבר איתה ולראות אותה צוחקת, או גם נעצבת, ולראות איך השיער שלה מתפזר כשהיא עושה תנועות בידיים, או להתפעל מהעור הדק של פרקי ידיה, ומן הניגוד שבינו לבין כפות ידיה הסדוקות, זה כמו לנגן בפסנתר.

• מתוך "מחלת האבנים"/ מילנה אגוס. מאיטלקית: מרים שוסטרמן. הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה) ו"כתר ספרים". 122 עמודים.