פיט כבר לא בריפיט

תעשו טובה, אל תקראו לפיט דוהרטי "רוקסטאר". הטיעונים בדבר שיוכו להיכל התהילה של האמנים המיוסרים, משוררי הכאב המלוכלכים של זמננו, לא ממש תופס, וכל ניסיון להציג אותו כאחרון גיבורי הרוקנ'רול הוא לא יותר מספין שיווקי בוטה ומזלזל.

פיט דוהרטי הוא לא קורט קוביין. הוא גם לא ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין או סיד וישס. עזבו אתכם, הוא אפילו לא זוהר ארגוב. הדבר המשותף היחיד בין דוהרטי לחבורת המסוממים המוכשרת הזו (מעבר לעובדה שבניגוד אליו, הם השכילו, מי יותר ומי פחות, למות באזור גיל 27) הוא שימוש מאסיבי ואובר-מתוקשר בסמים. אבל אם אלה נתנו לאמנות שלהם להוביל אותם כל הדרך לגיהינום, דוהרטי הוא לא יותר מג'אנקי מהולל, נרקומן של צהובונים.

דוהרטי. נרקומן של צהובונים

נכון, בהצגה הזו שנקראת רוקנ'רול, סמים תמיד לקחו חלק נכבד, גם בתהליך היצירה, ולא מעט גם בתהליך הפצתה והבנתה. אך גם האמן המחורר ביותר לא ראוי ללגיטימציה להוביל את עצמו לאבדון לקול תשואות הקהל, ללא המרכיב החמקמק והייחודי שנקרא כישרון. ועם כל הכבוד לדוהרטי, את משבצת ה"גמורה לגמרי אבל מוכשרת לאללה" הנסלחת תופסת איימי ווינהאוס, חברה טובה ופרטנר מועדף להרס עצמי בלתי מבוקר. באופן מצחיק, החיבור האירוני ביניהם רק הבליט את כישרונה של האחת על חשבון הג'אנקיות המזוקקת של השני.

למען האמת, דוהרטי יכול להאשים רק את עצמו במוניטין המפוקפק שיצא לו: מאז פרץ לתודעה כאיש ה"ליברטינז" ב-2002, הוא סיפק הרבה יותר כותרות מאשר קלאסיקות מוזיקליות. סקירה מהירה של ההיסטוריה הפלילית של הבחור חושפת אג'נדה הרפתקנית ואובדנית, שכוללת, בין היתר, עבירות על שימוש וסחר בסמים, נהיגה בשכרות, גניבת מכוניות, תקיפה, פריצה לבית של חבר, שוד וסחיטה.

דוהרטי. ודאי לא ציין יום הולדת 30 בערב שקט בבית (עטיפת DVD)

מלבד אלה, ניתן למנות גם את הפרידה המתוקשרת מקייט מוס, והתקרית בה פונה בכפיה מדירתו בלונדון, אחרי שננעל בה במשך מספר ימים, כשהוא מותיר אותה מרוסקת ומעוטרת בדמו שלו. זה יכול היה להיות חומר לסרט משעשע, אם זה לא היה כל כך עצוב. וגם אם מדובר כאן בנשמה מיוסרת אמיתית, כזו שמסתתרת מתחת לשכבות העשן, הטינופת ועבודת היחצון המשובחת, קשה היה לשים לב אליה ברעש הבלתי ברור שבקע משירי ה"ליברטינז" או ה"בייבישמבלז", הרכבו הגנרי שבא אחר כך.

פחות משנה וחצי מאז הוציא את האלבום האחרון במסגרת הלהקה, משחרר דוהרטי השבוע את "Grace/Wastelands", אלבום סולו ראשון. אין ספק שאנחנו צריכים רוקסטאר אמיתי, אייקון שיגדיר מחדש את גבולות המגניבות והטעם הטוב. מבחינת דוהרטי, זו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה להוכיח שהוא יותר מקלישאת רוק פתטית, ואין ספק שהוא למד כמה דברים מהחוויות שעברו עליו. במילים אחרות, מי שציפה לאסופת שירים רועשת, צווחנית, קצרה ונטולת סדר כפי שהתרגלנו לקבל ממנו, עשוי להיות מופתע מאוד ממה שהוא עומד לקבל.

קו אקוסטי אחיד

אקורד הפתיחה של "Arcady", הקטע הראשון, גורם להרמת גבה ספקנית, נוכח צלילי גיטרה אקוסטית רגועה ושלווה. יכול להיות שדוהרטי חוטא במגע של...קאנטרי? כן, מסתבר שההשפעה המרכזית של האלבום באה מכיוונו הבלתי צפוי של גרהאם קוקסון, גיטריסט Blur המתאחדת, שהצליח לנווט את האנרגיה הדיסוננטית של דוהרטי לכיוונים רכים ושקטים של פולק דילני.

אפקט הביזאר ממשיך לקטע השני, "Last Of The English Roses", שמפתיע בביט אלקטרוני, תרומת דוט אליסון, אושיית אלקטרוניקה סקוטית שעבדה בעבר עם Death In Vegas ומאסיב אטאק. שיתוף הפעולה בין השניים מביא את קולו החרוך של דוהרטי אל מחוזות האלקטרוניקה, וסגנון השירה האירונית מזכיר מעט את דיימון אלברן.

"Sweet By And By" מגלה את נשמת הבלוזיסט האבודה של דוהרטי, כשקלידי פסנתר מענגים וחצוצרת ג'אז מלווים קטע קצר ושמח, ולרגע אפשר לדמיין את דוהרטי בפאב חשוך, אפוף אלכוהול ונשים יפות אי שם בשנות ה-50. "תני לי את הכניעה שלך, יש דרכים אחרות להרוג את הכאב" הוא שר ב-"Sheepskin Tearaway", דואט קטן ויפה עם דוט אליסון. "אתה יכול להלחם לנצח אבל אם תהרוג את כולם לעולם לא תנצח", היא לוחשת בקולה העדין וגורמת לנו לתהות, אולי משהו כן עובר בראש של האיש עם בעיית ההתמכרות הקשה. שאר השירים באלבום נעים על אותו קו אקוסטי אחיד: חלקם קצביים יותר, רובם רגועים ומהורהרים.

לפני שלושה ימים פיט דוהרטי חגג יום-הולדת 30. בעוד קשה לדמיין אותו מציין את האירוע בערב פיכח ושקט על ספל תה וביסקוויט, אולי גם הוא הבין, סופסוף, שהוא כבר לא ימות כל כך צעיר. האלבום שלו, בכל מקרה, הוא הגושפנקה הראשונה לכישרון המוזיקלי של דוהרטי. מי היה מאמין שמאחורי כל הבלגן נחשף לו ילד אבוד עם נשמה ורגש?

פיט דוהרטי, "Grace/Wastelands", הליקון/EMI