השר לחינוך לקוי

אם תהיה לנו ממשלת ימין צרה, יהיה בה ככל הנראה חידוש גדול. שני שרים יישבו במשרד החינוך. זהותו של השר הראשי טרם ידועה, ובינתיים לא מסתמנת תחרות קשה על התפקיד. השני, על-פי הדיווחים, יהיה שר לענייני חינוך חרדי. שמו של משולם נהרי מוביל בחרושת השמועות.

זהו האיש שמאחורי "חוק נהרי" - חוק שמכריח רשויות מקומיות לתקצב באופן שווה את עלות החינוך החרדי בתחומן, למרות שזה אינו עומד בקריטריונים של מספר תלמידים, אינטגרציה או לימודי ליבה. זהו האיש שהסכים כי עמותת "צוהר" תממן סעודת שבע ברכות לבִתו, ושכנע את ועדת האתיקה של הכנסת שהכל לשם שמיים ובמטרה לסייע לארגון שפועל למניעת נשירה של תלמידים חרדים ממערכת החינוך.

אבל זהותו, חשובה פחות מן העיקרון: אם ימונה לשר, לראשונה בתולדותיה תשמוט המדינה מידה את היומרה לקיים כאן מערכת חינוך שאמורה היתה, למרות הזרמים השונים בה, להיות ממלכתית.

מהי ממלכתיות בהקשר הזה? הרי לא מדובר על סמלים או דגלים מתנופפים ברוח, אלא על תפיסה של זכויות האזרחים הקטנים, נתיני המערכת. כשמדברים בה על "חזון" בין שביתה לקלקול, המערכת אמורה, בשם דאגתה השוויונית לכל צרכניה, להוציא מקרבה אזרחים שיש להם הכושר להתמודד כשווים עם אתגריה של המאה ה-21. הם אמורים להיות מצוידים בידע ובכישורים שיאפשרו להם לחיות כעצמאים באורח החיים, ולשרוד בכבוד תוך כדי כך.

מזה שנים הרבה זנחו מוסדות חינוך חרדיים רבים מדי את החזון הזה. לימודי ליבה? לא תודה, לא אצלנו. אינטגרציה? לא כשבנות ספרדיות מקלקלות את השורה, ובטח לא אתיופים. הישגים אקדמיים? נו, באמת. מצוינות? רק בתורה ורק בדרך שאינה ניתנת למדידה אובייקטיבית.

על גודל הכיתות כבר אין מי שיפקח, על תקצוב באמצעות עמותות לא מרבים לדווח, ורק לעתים רחוקות, רחוקות מדי, משרד החינוך מצליח לתקן קלקולים נקודתיים, כשאלה נחשפים, בדרך כלל בגלל זעמם של הורים שילדיהם הפכו לצרכנים-בכוח של מערכת מנוונת.

למה? כי "מגיע לנו"

וכל זה אמור עכשיו לגור במשבצת ביורוקרטית נפרדת, עם סמכויות בלעדיות משלה, כאילו בשמו של עקרון השוויון, אבל בעצם מכוח הדוקטרינה הגדולה של ש"ס, שהיא, בשתי מלים, "מגיע לנו".

ש"ס והלוויניות שלה במחנה החרדי מנפנפות ב"עיקרון" הזה כאילו המדינה ורשויותיה אמורות רק לכתוב את הצ'קים, מבלי לשאול את עצמה לעולם אם התקצוב נועד למטרות נעלות כמו אפליה עדתית, חינוך בלתי שוויוני לבנים ולבנות, החמרת הבערות של התלמידים או השרשה מתמדת של

הניכור מן המדינה בקרבם. ש"ס צריכה שר חינוך חרדי אך ורק מפני שהיא מבקשת להרחיב את בסיס הכוח שלה, ואת העוצמה הכלכלית שהיא יכולה לשדר לבוחריה – על חשבונם של נתיני המערכת.

כבר עכשיו, בגלל חוק מטומטם לחלוטין שש"ס קידמה בהצלחה, בישיבות הקטנות שלה אין לימודי ליבה, ובכל זאת הן מתוקצבות על ידי המדינה. בחסותו של שר כל-יכול לענייני החינוך החרדי, סביר מאוד להניח שהמרידה בממלכתיות תורחב – ולרוב צרכני החינוך החרדי בגרסת ש"ס מובטחים קשיים עצומים בהשתלבות באקדמיה או בשוק העבודה בעתיד. כבר עכשיו, רוב בוגרי החינוך החרדי מגיעים לגיל 18 כשרמת הידע שלהם במדעים, בהיסטוריה, באנגלית או באזרחות נופלת בהרבה משל התלמידים בממ"ד.

מחר ומחרתיים, יתווספו אל אלה עוד עשרות אלפים שכישורי-החיים הבסיסיים שלהם מסתכמים בתפילה להגדלת קצבאות של המדינה: הם זה "מגיע" לצרכני מערכת החינוך של ש"ס? האם זה "מגיע" לכולנו?