"הרב עובדיה חשש מהאשכנזים - ואסר קטניות"

שלושה שבועות נותרו עד לפסח תשס"ט, והפולמוס נמשך: ראש בית הוועד של מכון שילה, הרב דוד בר חיים, שלפני שנתיים פסק באופן תקדימי כי אשכנזים יכולים לאכול קטניות בפסח, תוקף את הרב עובדיה יוסף ששלל זאת בסוף השבוע וטוען שפסיקתו אינה עניינית.

"הרב עובדיה לא רוצה לפתוח במלחמת עולם עם הממסד הרבני האשכנזי", טען בר חיים בשיחה עם ynet, "כשהוא רוצה לפעול בצורה יותר יצירתית ולא לשלוף תשובות נדושות הוא יודע לעשות את זה - כפי שהתיר עגונות במקרים מסובכים מאוד אחרי מלחמת יום כיפור.

אם אינו עושה כך במנהג שטות כמו קטניות, אין זה משום שאינו יכול, אלא שאיננו רוצה כנראה מסיבות השקפתיות-פוליטיות ולא מסיבות הלכתיות".

בר חיים הוסיף כי במשך שנים רבות טען הרב יוסף שיהודי שעלה לארץ ישראל צריך לקבל עליו את מנהגי הקהילות הספרדיות במקום, אך לאחרונה אינו מתבטא בנושא. לדבריו, "הרב עובדיה לא רוצה להיכנס לעובי הקורה ולהילחם מלחמות של אחרים כי לא יהיה לו שום רווח מזה, למרות שהוא יודע שאיסור אכילת קטניות בפסח הוא טעות גמורה ושבארץ ישראל הוא בכל מקרה לא התקבל".

ראש מכון שילה מאשים עוד כי ההסבר המקובל שניתן למנהג – אותו הביא גם הרב עובדיה עצמו בשיעור – הוא המצאה גמורה של כאלה שחיפשו לו נימוק הגיוני. "הרבה אומרים שבשקי הקטניות נהגו לשים גרגירי חיטה ויש חשש כי השאריות יחמיצו", אמר, "אבל הטעם שמופיע בכל המקורות הוא שהיו מי שראו בקטניות עצמן, שתופחות במים, מעין סוג משני של חמץ שאסור בפני עצמו. זו הרי דעה שעובדתית אינה נכונה, ובמקומה - מתוך מבוכה - המציאו את ההסבר המקובל".  

הרב בר חיים מעיד על עצמו כי הוא מושפע מאוד מדרכו של הגר"א, ש"היה נגד מנהגים שרק גורמים נזק ומוציאים את כולם נפסדים". לדבריו, אצל פוסקי הלכה רבים השקפת עולם שמרנית "השתלטה" על דרכי הפסיקה, כאשר הקיצונים שבהם "מפילים משטר אימה" על הרבנים, ומצנזרים תשובות שכתבו פוסקים אמיצים כמו הרב שלמה זלמן אויערבאך והרב אליעזר ולדנברג.

 "אני לא רובוט. אני מדבר על תורה אמיתית, כנה ורלוונטית שנאמנת למקורות ההלכה", אומר בר חיים.

ומה עם החשש מ"המדרון החלקלק"? בר חיים משווה את המשקל שניתן לנימוק זה, ליחס הרבנים להשכלה לפני 200 שנה והצגת עמדות שלטענתו הבריחו אנשים מיהדותם. "פספסנו את הרכבת מזמן כשרוב עם ישראל כבר הכריע שהיהדות היא לא בשבילו", אמר, "אם אנשים לא רוצים ליטול ידיים ולאכול לחם בסעודה למרות שהם רעבים, רק כדי לא להתחייב בברכת המזון עם הנוסח הארוך, המפרך והבלתי סביר שאנחנו מכירים – זהו אבסורד. מותר לשנות את הנוסח על פי מקורות אחרים שידועים לנו. אני עצמי אשכנזי מבטן ומלידה, אבל אפשר להיות יהודי כשר מאוד גם עם מנהגים של ספרדים ותימנים".

ויש גם החמרות

אך ראש מכון שילה מדגיש כי הפתיחות וההגיון ההלכתי לא עושים רק "חיים קלים", ועלולים להתבטא גם בחומרות. כך, למשל, הוא שולל מכל וכל את מכירת החמץ, ש"לא מועילה ולא שווה כלום", וכבר שפך בקבוקי ויסקי שלמים לכיור כדי להיפטר מהם לפני הפסח. גם על העירוב הנהוג בישראל הוא אינו סומך, גם אם זה אומר שבשבתות אי אפשר להוציא שום דבר מהבית, כולל ילדים. הסיבה: "מבחינה הלכתית, העירוב הזה הוא ממש לא דבר שהדעת יכולה לסבול".

בר חיים מסכם כי בהרבה מקומות השקפת העולם הפכה לאקסיומטית, כשבכוללים לרבנות לא מלמדים לחשוב אלא רק מה ההלכה אומרת.

"אתה הופך למחשב שיודע מה לענות על כל שאלה אבל אסור לך לחשוב לבד, אחרת אתה לא נורמלי", הוא מתאר את המציאות מנקודת מבטו. "הרב מחויב לתמוך בקו השקפתי-מחשבתי מאוד ברור, לפיו יהודי בתל אביב, בירושלים או בעופרה צריך לנהוג כמו סבא שלו בהונגריה. הרבה תלמידי חכמים לא פונים בגלל זה לעיסוק ברבנות ובפסיקת הלכה".

ויש גם טיפ לסיום: המבחן של בר חיים לגדלותו של אדם בתורה היא האם אפשר לדעת מראש איזו תשובה הוא ייתן לך לשאלה נתונה, או שהוא חסר נטיות מובהקות. "הרב משה פינשטיין אף פעם לא היה צפוי", הוא אומר, "ולעומתו בעל ה'מנחת יצחק' התיר אדם שהוא כמעט בוודאות ממזר, רק בגלל שהוא בא לפניו בלבוש חסידי".