חשבתם שהילד אוכל בבית-הספר? אז חשבתם

חוק ההזנה במוסדות החינוך היה אמור לסייע למצוקתן של משפחות קשות יום, ולהעניק ארוחה חמה לתלמידים במסגרת יום לימודים ארוך. אלא שכוונות לחוד, ומעשים לחוד. מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, קובע בדו"ח שפורסם היום (ד') כי 40 אחוז מהתלמידים שהיו אמורים לקבל ארוחה חמה - כלל לא זוכים לה.

דו"ח המבקר, שבדק בחודשים פברואר-יוני 2008 את ההיבטים השונים של מפעל ההזנה, גילה גם מקרים של תנאי היגיינה לא נאותים ומקרים שבהם הורים לא היו מסוגלים או סרבו לשלם עבור ארוחה חמה לילדיהם.

הבדיקה בוצעה במשרד החינוך, במשרד האוצר ובמשרד הבריאות. כמו-כן נערכה בדיקה בשש רשויות מקומיות: אופקים, לוד, עיר הכרמל, קריית מלאכי, רהט ותל אביב-יפו.

על-פי הדו"ח, מספר התלמידים המשתתפים ביום חינוך ארוך מתוקף החוק עמד בתשס"ח על כ-200 אלף. תלמידים אלו זוכים לארוחה חמה בכל יום, אך המבקר קובע כי מדובר רק ב-60 אחוז מהאוכלוסייה הפוטנציאלית להחלת חוק ההזנה. בהמשך לכך מעיר לינדנשטראוס כי היקף אוכלוסיית היעד הזכאית להיכלל במפעל ההזנה בתשס"ח היתה קטנה מהיקף האוכלוסייה שהיתה אמורה להשתתף בו לפי החלטת הממשלה והיעדים שהציבה.

כמו כן, המבקר מצא שמפעל ההזנה הופעל לאו דווקא ברשויות המקומיות שמצבן החברתי-כלכלי היה הקשה ביותר, וכי בשש רשויות שאמורות היו להעניק ארוחה חמה לתלמידים - הדבר לא נעשה. לינדנשטראוס קובע שגם מגבלות כספיות הן שהביאו לצמצום ביישום חוק ההזנה, ומעיר כי המדינה לא הקצתה את התקציבים המאפשרים את הגדלת אוכלוסיית היעד.

עם זאת, הביקורת לא מותירה את משרד החינוך "נקי". לינדנשטראוס קובע כי למרות הגידול בתקציב המשרד - חלה ירידה בתקציב המיועד להזנה.

מהמרכז לשלטון מקומי נמסר בתגובה כי לא הוקצה תקציב מיוחד, ומפעל ההזנה תלוי בתקציבי המדינה שלא הגיעו.

תשלומי הורים

חדשות לבקרים דנה ועדת החינוך של הכנסת בגובה התשלומים עבור שירותים שונים, ובהם גם הסכום שבאמצעותו משתתפים ההורים במפעל ההזנה. על-פי החוק, הרשויות המקומיות רשאיות לגבות מההורים תשלומים למימון חלקן בתקציב מפעל ההזנה. שיעור התשלומים אמור להיקבע לפי אמות מידה כלכליות-חברתיות, ובאישור ועדת החינוך. הוועדה קבעה כי השתתפות ההורים בתשלומים תדורג לפי הכנסה לנפש במשפחת התלמיד, אך מבקר המדינה מצא שמרבית הרשויות המקומיות אינן פועלות על-פי החלטה זו וקובעות תעריף אחיד. במקביל, הן מפעילות ועדות הנחה.

עובדה זו עשויה להסביר ממצא אחר של המבקר, לפיו ברשויות מקומיות רבות מסרבים ההורים לשתף פעולה ולשלם את חלקם במפעל ההזנה - חלקם בשל סיבות כלכליות וחלקם מטעמים אחרים. "חלק מהרשויות המקומיות מתקשות לממן את חלקן במפעל ההזנה ללא השתתפות ההורים, ועל כן מסרבות להפעילו", כותב המבקר. "החוק אינו מקנה לרשויות כלים שבאמצעותם יוכלו לחייב את ההורים לשלם את חלקם". לדעת המבקר, על המדינה למצוא חלופות לתשלומי הורים.

המבקר מעיר כי על-פי החוק, שר החינוך רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לתנאים הנדרשים במוסדות החינוך לצורך מפעל ההזנה, ובכלל זאת תנאים פיזיים ותברואתיים. לאחר התייעצות עם שר הבריאות, המבקר מצא כי עד למועד סיום הביקורת טרם הותקנו תקנות בנושאים אלה. בסיורים שקיים צוות הביקורת בבתי ספר המשתתפים במפעל ההזנה עלה שבחלק מהמקומות לא היו תנאי היגיינה וסניטציה נאותים.

הניהול העצמי בבתי הספר  - כישלון

בדו"ח גם בחן מבקר המדינה את הניסיון להטמיע ניהול עצמי במאות בתי ספר, וגילה כשלים חמורים. לינדנשטראוס קבע כי משרד החינוך זנח למעשה את התוכנית לפני מספר שנים, אך לא טרח ליידע בכך את בתי הספר, שנאלצים לפעול ללא הכשרה, פיקוח או בקרה. 

המבקר מגיש את הדו"ח לנשיא

שיטת הניהול העצמי נכנסה למערכת החינוך בשנות ה-90, וביקשה להעניק לכל בית ספר אחריות מלאה על השימוש בתקציביו ובמשאבים הפדגוגיים. מאז 2001 פועלים כ-700 בתי ספר במסגרת הניהול העצמי.

משרד המבקר בחן את הנושא בין ינואר למאי 2008 ולשם כך בדק את פעולות מערכת החינוך ליישום ולהטמעה של התוכנית. כמו כן נערכה בדיקה בחמש רשויות מקומיות שבהן אימצו את המודל - אשדוד, בית דגן,

נס ציונה, פתח תקווה וקריית גת. עובדי משרד המבקר ביקרו ב-14 מבין 85 בתי הספר ברשויות אלה הפועלים בשיטת הניהול העצמי.

"העובדות והממצאים שהועלו בבדיקה מלמדים על כשל יסודי בתהליך קבלת ההחלטות, היישום והניהול של משרד החינוך באשר למדיניות שבחר לאמץ", נכתב בדו"ח. הממצאים יכולים היו להסתכם בכך, אולם בדיקת המבקר גילתה כי מאות בתי הספר הפועלים לפי השיטה - עושים זאת ללא מעורבות מצד גורמי הממשל, שכאמור זנחו את התוכנית.

המבקר מציין כי משרד החינוך לא ניסה להדריך או להכשיר את הגורמים האחראים בבתי הספר ליישם את המודל האוטונמי ולכן נוצר מצב שבו "רבים מהעובדים במערך המקצועי המפעיל את המודל בבית הספר לא קיבלו הכשרה ייעודית בנושא". הבעיה התגלתה כקשה עוד יותר, משום שאותם עובדים גם לא זוכים לפיקוח ולהערכה, ולכן אינם יכולים לדעת כיצד לתקן ליקויים או לשפר את פעילותם.