השר לילדי ישראל, והשר לילדי בני ברק

זה היה רק לפני כחודש, בפני אולם מלא בשמנה וסלתה של החברה בישראל, הצהירו המועמדים לרשות הממשלה על דעותיהם ותוכניותיהם באשר לחינוך בישראל.

הרצאתו של נתניהו הייתה לא פחות ממבריקה, דבריו היו מסודרים, בקיאותו בחומר הייתה מעוררת השתאות, ותשובותיו לשאלות היו ישירות. כשנשאל על החינוך החרדי הוא ענה בלי להתבלבל - ממשלה בראשותו לא תוותר על יישום תכנית הליבה בחינוך החרדי, ממשלה בראשותו תפעל לחיזוק החינוך הממלכתי.

והנה לא ימים רבים לאחר מכן אנחנו שומעים על ההיפך המוחלט. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים הולכת ומתגבשת משרה יש מאין - שר החינוך החרדי. מעתה יש שר חינוך לכל ילדי ישראל ושר לילדי מאה שערים, ביתר עילית ובני ברק. ובמערכת הפוליטית, במפלגתו של נתניהו, ובציונות הדתית כמעט ואין פוצה פה ומצפצף.

כשהחברה מתפרקת

מילא חוסר הכנות, זו כידוע כמעט תכונת בסיס בפוליטיקה שלנו, אבל איפה האחריות הלאומית? יותר בסיסי - איפה ההיגיון? החינוך הוא הבסיס המכונן של כל חברה, הוא התשתית שעליה נבנית תחושת השותפות החיונית לקיומה של חברה. מדובר בצעד חמור מאין כמוהו - זהו עוד צעד בויתור על אותו אתוס משותף ובהתפלגות הבלתי-נמנעת לעשרות תתי-חברות שאין להן דבר מן המשותף. החלת תכנית הליבה יכולה להיות עניין שנוי במחלוקת, שאלות כבדות משקל עומדות בדרך לצעד הזה ובראשן השאלה האם מדובר בצעד ההולם את חירויות הפרט במשטר דמוקרטי. מינוי שר מיוחד לחינוך חרדי לעומת זאת הוא פסול מכל וכל.

כאילו המצב אינו חמור מספיק גם ככה, כאשר בישראל מתקיימות לכל הפחות חמש מערכות חינוך במקביל (ערבית, חילונית, ממלכתית-דתית, דתית פרטית, חרדית מוכרת, חרדית לא מוכרת), בא נתניהו ונותן גושפנקה רשמית לפילוג הזה. לא רק שהוא לא נלחם בו - הוא מעודד אותו. העיתוי הוא לא פחות חמור- דווקא כאשר הציבור החרדי נגלה בפניו היפות, כאשר תהליכי ההשתלבות והתרומה לחברה הישראלית חזקים מאי פעם; דווקא כאשר יותר ויותר אנשים עוסקים בניסיון להגיע אל המכנה המשותף הכל-ישראלי.

לעניין זה אני מתפלא על ש"ס עצמה - הרעיון של "כלל ישראל" הוא קודם כל רעיון יהודי, איך זה מסתדר עם בדלנות מכוונת במקום בו היא בכלל לא נצרכת. יותר מכך - היכן החברים הדתיים בליכוד שבשם אותה רוח של "כלל ישראל" קראו לי להצביע למפלגתם? היכן האיחוד הלאומי, האם התגובה הייתה כל כך מנומנמת גם אם היה ממונה שר נפרד למגזר הערבי? האם לא מבינים שם שאיומים על הלאום יש לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים?

מקום של כבוד בשרשרת הפליאות הזו

יש להקדיש כלפי מפלגת הבית של הדתיים-לאומיים, מי שהתיימרה להיות מפלגת הבית שלי, "הבית היהודי". זו רצה לבחירות הללו כאשר המסר המרכזי שלה היה "החינוך בראש", היא אמנם טשטשה זאת היטב על-ידי הדגשה כתומה (ומיותרת) ועל-ידי מסרים סקטוריאלים, אבל אחרי הכל זה היה המנדט בשלה היא קמה.

סוגיה זו, של הרמת דגלים אחרים, מעבר לדגל הלעוס של ארץ ישראל השלמה, הוא מה שעמד בינה לבין האיחוד הלאומי. אורלב, אורבך והרשקוביץ, ביקשו למכור לנו את עצמם כבעלי אחריות לאומית, כמי שמחוברים לעם, כציונות הדתית האמיתית; ובכן איפה אתם כאשר המסר הממלכתי נרמס בראש כל חוצות?

מה פשר ההתרפסות הזו? האם העקרונות שלכם מתחילים באלון-שבות ונגמרים באלון-מורה? ובל נטעה- מינוי השר הזה יפגע קודם כל במוסדות הציונות-הדתית כאשר בתי הספר הפרטיים יתחזקו יותר ויותר ויחסלו את החמ"ד המעורער גם ככה. הגדרתם את קהל המצביעים שלכם כ"דתיים הנורמלים"- ובכן הדתיים הנורמלים מבקשים לראות מערכת חינוך ממלכתית חזקה, הם רוצים לראות את המערכת האקדמית הישראלית תופסת מקום מרכזי בעולם, אך יותר מהכל הם רוצים לראות עם אחד ולא שניים.