יופי שעשית תואר באוניברסיטה, אבל מתי תלדי?
ההתייחסות לתפקידה של האשה כרחם אנושי עדיין טבועה בחברה הישראלית והיהודית, שלוחצת על האשה להיות קודם כל אשת משפחה. לסיכום אירועי חודש האשה ייערך מחר כנס שידון בנושא וביחסים המורכבים של אם-בת, אז והיום
"אמא קובעת הכל. איך ייראו החיים של הילד מבחינה חברתית, התנהגותית, מינית ועוד. יש אמהות מסרסות, אמהות תומכות, ויש אמהות ששום דבר אנושי לא זר להן. הכל קשור בהתנהגות של האמא עם הילדים שלה". כך טוענת נורית גפן, אחת ממשתתפות בכנס "ארבע אמהות" שיתקיים מחר (שישי) בראשון לציון, במסגרת אירועי חודש האשה.
בכנס תדברנה נשים מעניינות ובלתי שגרתיות על המורכבות במערכת היחסים שבין נשים, עם דגש על יחסי אמא ובת ועל פערי הדורות בין סבתא לנכדה, תפישת האם כמודל לחיקוי, מרד בנות וכדומה.
גפן, גרושה מיהונתן, אמא לאביב ושירה וסבתא לשני נכדים קטנים, גורסת שלהיות אמא זה הדבר הכי קשה בעולם. "אף פעם את לא יוצאת טוב, תמיד יהיה משהו לא בסדר שאמרת או עשית", היא אומרת. "אמהות לא מתות לעולם. זו אקסיומה. הן רק נפרדות מגופן אבל רוחן שורה בכל פינה. האנרגיה שלהן נשארת איתנו. אם היתה לך אמא רעה, גם אחרי מותה היא תמשיך לשלוט בך, לייעץ, לנזוף, לייצר רגשות אשם ולצפות ממך ליותר".
אמה של נורית, גאולה, נפטרה לפני כשמונה שנים, אבל היא טוענת שאמה לא היתה טיפוס של מוות. "כשנסענו להלוויה שלה, אוטומטית ניגשתי לטלפון להגיד לה שאנחנו יוצאים מהבית, כדי לקחת אותה לבית הקברות ושתחכה לנו בחוץ. אבל אז נזכרתי שהיא כבר מחכה לי שם".
"נדרתי נדר שילדיי ידברו כפי שהם רוצים"
משתתפת נוספת בכנס שתדבר על ההבדלים באמהוּת של אז והיום היא הסופרת והעיתונאית סמדר שיר, אמא לשישה (חמש בנות ובן), שקיבלה בילדותה חינוך דתי וגדלה בצילה של אמא שעבדה כמורה. "בבית שלנו הקפידו על עברית תקנית", אומרת סמדר, "ואם מישהו דיבר בגסות הוא נשלח לשטוף את הפה. אני נדרתי נדר שילדיי ידברו כפי שהם רוצים".
הפערים בין החינוך המשפחתי אז והיום הם גדולים ושונים, ועולים בקנה אחד עם היחסים שבין האמהות ובנותיהן. כך למשל, הספירה הציבורית ושוק העבודה מכילים היום יותר נשים מבעבר (אם כי עדיין קיימת שליטה ורוב פטריאכלי בתחום), נתון שמשפיע ישירות על תפישת פונקציית האשה כאם או אשת משפחה. "האמהות היום יותר מודעות", אומרת סמדר, "יש להן יותר רגשות אשמה כיוון שאם אנחנו יותר בבית, אז אנחנו לא בעבודה ולא עוזרות לפרנס, ואם אנחנו יותר בעבודה, אנחנו מזניחות את המשפחה והילדים".
בנוסף מתייחסת סמדר להנחה שלעיתים נשמעת, על כך שאשה ללא משפחה היא אשה שאינה שלמה, או כזו שלא מילאה את תפקידה. "כשהייתי אמא צעירה לא הבנתי איך אפשר לחיות ללא ילדים", היא אומרת, "ואיך נשים מחליטות במודע לא להביא ילדים לעולם. זה נראה לי אז כמו נכות שמישהי מביאה על עצמה. רק כשהתבגרתי הבנתי שלא כל אחת יכולה או חייבת להיות אמא. לא כל אחת יכולה לפנות לזה זמן. החברה הישראלית לוחצת על על הנשים להיות אמהות ובעלות משפחה, אבל לא צריך להיות אמא בכל מחיר, וצריך לכבד את זכות הנשים לא להיות אמהות".
הקשר בין אמהות ובנות הוא הכי מסובך בעולם
את הכנס תנחה העיתונאית והמפיקה בילי בסרגליק, בעבר ראש מינהל הנשים בעירית הרצליה ועורכת תוכנית הטלוויזיה "מבט נשי". בילי, אם לילד, טוענת שהקשר בין הנשים בתוך המשפחה משפיע עליהן מיום הולדתן ועד מותן, בכל הקשור לנשיות, התנהלות, תפישת העצמי ואפילו היחסים עם העולם. "הקשר בין אמהות ובנות נראה כל כך טבעי, אבל הוא הכי מסובך בעולם", היא אומרת "למעשה מדובר בשתי נשים החיות בבית אחד, ניזונות זו מזו, כשהאחת בעלת הכוח (האם) והבת אמורה למלא את רצונה. כל אמא היא בת וסביר להניח שתהיה סבתא, כך שכל אישה חווה קשר כזה במהלך חייה והוא משפיע עליה לטוב ולרע".
השחקנית רובי פורת-שובל, אם לבת ולבן, טוענת, בדומה לסמדר, שבתה גדלה לתוך עולם יותר שיוויוני מכפי שגדלה היא, אבל יחד עם זאת, היא עדיין תחיה בחברה בלתי שוויונית שמנכסת לנשים בעיקר פונקצייה של פריון והולדה. "אנחנו, כנשים", אומרת רובי, "יוצאות לעולם עם אינפוזיה ביד כיצד עלינו להתנהג: רעיה, אמא, עושה שניצלים ועוד, אבל בראש ובראשונה אנחנו אמהות".
גם רובי מתייחסת להנחה של תפקיד האשה כרחם אנושי ומספרת על הלחץ מצד אמה, שנפטרה כשהיתה צעירה. "למדתי שני תארים באוניברסיטה, וכשאמא באה לטקס היא מאוד שמחה והתרגשה בשבילי, אבל גם הוסיפה 'יופי, אבל מתי תלדי?'".
לדידה, אשה לא נמצאת במקום בו גבר נמצא, ונשים צריכות להוכיח את עצמן הרבה יותר מגברים כדי להצדיק את המקום שלהן. "אנחנו היום פחות בעמדות מפתח מאשר הגברים, ואם אשה כבר מצליחה אז מייחסים לה תכונות גבריות כמו, 'יש לה ביצים' או 'היא אכְבּר גבר', והנושא המגדרי לא צריך להוות עניין בכל תחום".
"לאמא שלי לא היו ייסורי מצפון כמו שלי יש"
אבל יחד עם זאת, נראה שלמגדר בכל זאת יש חשיבות מסוימת, וקיימת אצל רובי דיכוטומיה רגשית בכל הנוגע לדרך החיים החופשית שהיא מעניקה לבתה, לעומת רצונותיה הפרטיים כאם. "מחד, אני רוצה שהיא תעשה מה שהיא רוצה, שתלמד ותהנה וכדומה, אבל בסתר ליבי אני רוצה לצעוד איתה לחופה וזה קצת יותר בוער בי. לכן אני מבינה היום יותר את אמי, ואפילו מקנאה בה שבדורות הקודמים אמרו מפורשות מה שחשבו. לאמא שלי היה קל, לא היו לה ייסורי מצפון כמו שלי יש: האם אני פועלת נכון או לא בקשר לילדים? היום יש התנגשות בין עולמות כי אנחנו משכילות יותר. אנחנו יודעות שלילד יש נפש, ותמיד יש דעות אחרות ואלטרנטיביות".
אבל עם כל הגישות השונות ודרכי החינוך למיניהן, כולן מסכימות שהילדים שלהן הן הדבר החשוב ביותר. "הילדים ממלאים את יומי, נותנים לי תעסוקה וטעם לחיים", אומרת נורית. גם סמדר, כאמא לשישה שכל הזמן מנהלת בראש פנקסנות ודואגת, באותה נשימה אינה מתחרטת, אלא מאושרת מהאמהוּת. "אילו יכולתי הייתי מביאה עוד. אין לי קיום בלי הילדים שלי".
למרות הקושי, הריצות, הדאגות והמריבות - אמא היא עדיין אמא, ואמא (ברוב המקרים לפחות), יש רק אחת.
