אני איש הפח ללא הלב. יומן אנורקסיה

אני מקיאה להם בפרצוף. זה הולך ככה: אני בהשגחה 24 ואיש צוות נצמד אליי, אבל אז אני פותחת בצעדים גדולים, רצה לשירותים ונועלת. הם דופקים חזק, צועקים לי לצאת, אני שותה מים ומוציאה את האוכל. אחר כך אני יוצאת החוצה, מתנצלת, מסבירה שזה חזק ממני ומבקשת סיגריה. סוג של חזירות.

הפרקים הקודמים ביומן:

• חייבת להקיא, ולא - אאבד שפיותי. יומן אנורקסיה
• פצצה מתקתקת של טוב ורע. יומן אנורקסיה
• עובדת על כולם. הדרך שלי לשרוד. יומן אנורקסיה
  

אני מגעילה את עצמי, אני רוצה הביתה. אין שום טעם לכל האשפוז הזה. אפילו במשקל אני לא אעלה. הם יזרקו אותי מכאן וזה מה שאני בעצם רוצה. תכננתי לי שבוע כל כך מקסים — לצאת ביום שני לרופא השיניים לסדר את שתי השיניים הקדמיות ששברתי כשהתעלפתי במדרגות הקאמרי, ביום שלישי, יום הבחירות, לצאת הביתה לתל אביב, לאכול שם ולהקיא ולשתות לי נס קפה כמה שאני רוצה, וביום חמישי ללכת לראיון עבודה שמצאתי. ד"ר מנדל לא מאשרת אף יציאה.

אני מגעילה את עצמי. רותי זוארץ (צילום: אילן ספירא)

אני לא מוותרת על ההתנגדות. מוצא חן בעיניי המשחק הזה של ריצה לשירותים, נעילה ואז התחננות וכניעה שלהם מבחוץ, ואני מנצחת. שרית מהחדר שלי מנסה לעצור את זה. פעם אחת זה הצליח לה, היא עצרה את הדלת ואז הגיעה האחות אלה לעזרתה אבל פעם שנייה היא צרחה "קטי, קטי", כי היא לא יכולה לרוץ אחריי עם הליכון וקטי לא הספיקה.

הכל בחוסר שליטה

אני לא יודעת מה אני עושה פה. אני לא רוצה להעלות במשקל, לא רוצה לוותר על ההקאות. כל מה שאני רוצה זה את התיק שלי עם הוויזה והכסף שאמא לקחה, ואף אחד לא מבין כמה חשוב בשבילי לקבל אותו. ד"ר מנדל אומרת,

"את לא צריכה כלום, את צריכה טיפול". אין לי מושג כמה כסף יש לי בחשבון או כמה ירד לי ב־10 בחודש. הכל בחוסר שליטה ואני לא קמה ועושה מעשה, אלא רק משחקת עם הקורנפלקסים של ארוחות ארבע וערב, ומתכננת איך להוציא אותם אחר כך.

אני בהשגחה 24, ישנה במסדרון מול חדר אחיות, ועירית מספרת לי שד"ר מנדל היא גם הרופאה שלה ואין, היא לא מוותרת. חודש היא לא נתנה לה לצאת, ואפילו בבר מצווה של הילד היא פקדה עליה לחזור ב־12:00 בלילה. ויפעת אומרת שהרופאים שלה הם אחלה ואני צריכה לאכול אותה כי נפלתי לא טוב על רופא במחלקה. זה לא פייר, אני חושבת לעצמי, ואת הלא פייר הזה אני מוציאה בשירותים.

כמעט השתכנעתי מחגית, שהגישה שלה היא לאכול כמה שיותר, להגיע למשקל היעד ולעוף מפה. זה נשמע לי הכי הגיוני, אבל אני לא מסוגלת לעלות במשקל, לתפוח גרם אחרי גרם, לנשום עם ארוחה עליי. לא יכולה בלי ההקאה, שמשחררת צרור של אדרופינים שקובעים את גזר דיני. האם אני אעלה השבוע בשקילה או שהעברתי עוד שבוע לשווא?

איש הפח ללא הלב

במקום להעיף אותי קיבינימט, ד"ר מנדל מחזירה אותי למשטר הבד־רסט והזונדה. אני לא רוצה. אני רוצה לעזוב, אני מתקשרת לקרוביי ואני יודעת שהם לא עונים בכוונה. אין להם מה להגיד מלבד שבי בסבלנות עד שתהיי בריאה ותעשי מה שהם אומרים לך.

בשיחה עם הפסיכולוגית שהצמידו לי אנחנו מדברות על זה שאני לא מרגישה שום דבר ושוויתרתי על עצמי, כי אחרים גם ויתרו ואני עושה כמוהם. אני מהנהנת לה הרבה, נהנית לראות אותה מתקשה למצוא עוד שאלות, עוד עניינים ותהיות. כן, ויתרתי. אני איש הפח ללא הלב.