זול יותר שתמותי

גילוי נאות. לפני שנים אחדות ליוויתי את אמי במאבק נגד סרטן המעי, ולכן, רוב מסע הייסורים שתואר בפרק הראשון של "לנצח את הסרטן" ששודר אמש (ב') בערוץ 2, מוכר לי אישית. מוכר וכואב.

לא יכולתי לשבת מול המסך רק כצופה, כשאורלי וילנאי וגיא מרוז הזכירו לי שוב, שחיי אדם נמדדים בקופות החולים ובמשרד הבריאות בשיקולים של עלות-תועלת, ולא אוכל לצפות בשוויון נפש בפרקים הבאים, כשתיחשף תרמית מחירי התרופות מצילות החיים, מפני שהייתי שם, בצומת בו אדם צריך לבחור בין חסכונות חייו לבין האפשרות שיחייה, וכל זה בחסותם של שירותי בריאות אטומים, ערלים מלב ונתונים למרותם של אקטוארים.

מרוז עובר את הבדיקה, שאולי תציל את חייו. שירותי בריאות אטומים

לכן האיכויות הטלוויזיוניות של הפרק הראשון בסדרה של וילנאי ומרוז חשובות בעיני פחות מן האפקט האזרחי-צרכני שהיא עשויה לחולל. בישראל, אין מאמינים בחובת המדינה לדאוג לאזרחיה לאבחון מוקדם של סוגי סרטן שאפשר למנוע את התפרצותם.

בירוקרטיה חסרת חמלה

סרטן המעי הוא דוגמה מובהקת אחת. לא נעשה די ברמת המודעות הציבורית לבדיקה לגילוי דם סמוי בצואה, לא נעשה דבר כדי לשלוח אנשים לקולונוסקופיה, בהחלט בדיקה מצילת חיים, כאשר במהלכה אפשר לכרות את הפוליפים המתפתחים במעי ולמנוע מהם להפוך לרוצח השקט שיהיו מאוחר יותר, באין בדיקה וגילוי מוקדם.

במדינות נאורות משלנו, במערכות בריאות טובות מזו שהשכלנו לבנות כאן, סרטן צוואר הרחם נמנע באמצעות חיסון המחולק לנערות בחינם. אצלנו, ביבשושיות בירוקרטית חסרת כל חמלה, מובהר שעלות הטיפול בסרטן נמוכה מעלות החיסון. כלומר, זול יותר למדינה שתחלי וגם תמותי, ולכן, אם את רוצה להתחסן, תשלמי.

דן סממה ז"ל ואורלי וילנאי. מקומם האמיתי של הדוקומנטריסטים המעורבים

אלה עיקרי הדברים שמובילים את הפרק הראשון למקומות בהם צריך להציב דוקומנטריסטים מעורבים, והפעם וילנאי ומרוז תורמים את גופם לשירות הציבור. היא עוברת סדרת בדיקות ממנה מתברר שאישה משכילה בישראל אינה יודעת מהו פאפ-סמיר, ורק מערכת הבריאות אשמה בזה.

הוא עושה דם-סמוי ואחר כך קולונוסקופיה, ובשלב הזה שממנו חששתי בשידור - השלב בו מעלה החלחולת של מרוז היה הופך למרכז הענין - אני יכולה לדווח בשמחה שהשניים התגברו על כל הקלישאות האפשריות בענין זה, ופשוט עשו מלאכה תיעודית ואזרחית מצוינת, ממש מצוינת.

כל המציל נפש בישראל

הפרק הראשון עסק בביסוס הטענה שאפשר לנצח את הסרטן, אבל זו לא טענה מגלומנית בנוסח פרסומות לאבקת כביסה. לא כל סוג של סרטן ולא כל שלב בו הוא בלתי הפיך, כפי שהובהר יפה באמצעות המרואיינים של מרוז ווילנאי. דן סממה, שייסוריו הובאו אל המסך, כבר מת. עוד מעט ימותו כמה מן הדוברים האחרים בפרק. אבל אחרים יינצלו, חלקם באמצעות בדיקה מוקדמת, כפי שהולך ומובהר בפרק.

אם יש בי טענה קטנה אחת ליוצרים, היא על איטיות מסוימת בהתנהלותו של המשדר, אותה איטיות שלעתים הוציאה את העוקץ ממעשיהם של "השתולים".

ייתכן שהטענה מגיעה מהיכרות אישית עם הנושאים שנדונו, או אולי מחוסר הסבלנות הבסיסי של הבריאים-בעיני-עצמם לחולי. מכל מקום, אם בקופת חולים לא הצליחו לשכנע אתכם - בני חמישים פלוס - להיבדק, אולי וילנאי ומרוז יעשו זאת, ויוסיפו לרשימת ההשגים שלהם את "כל המציל נפש בישראל". בהעדר אחריות של מערכת הבריאות, צריך טלוויזיה טובה כדי שזה יקרה. "לנצח את הסרטן", פרק א', הוא פיסת טלוויזיה מצוינת.