בא ברגוע

"כשאני שפוף ורע לי על הלב / אני הולך אל ברטה ואצלה יושב / אני שותה קפה שחור / מראה לה את היד / אומרת לי אתה נחמד / תשים עשירייה בצד" (מתוך השיר "קפה אצל ברטה").

את המילים האלה שר יגאל בשן באמצע שנות ה-70 כשבגרוש עוד היה חור, בלב היתה לנו ציפור קטנה ומהפך היה שינוי פוליטי ולא תוכנית בלונדינית. היום, כמעט 40 שנה אחר כך, יושב בשן בבית הקפה השכונתי שלו, שם הוא משחק כל שבוע שש־בש ושותה את המרק הקבוע שלו. בגלל אי הבנה הוא הגיע יום קודם לראיון. אני מתנצלת והוא מיד מרגיע: "למה לי לכעוס? שתיתי מרק חדש, דיברתי עם חברים, הכל בסדר", הוא אומר בקולו השקט, כמו אבא מרגיע.

בדצמבר האחרון הוא הוציא סינגל חדש, "כל פעם", סנונית המבשרת את חזרתו לבמה, אבל המילה קאמבק לא תיכנס לראיון הזה. בשן נמצא פה כל הזמן, כבר למעלה מ-40 שנה. חודשיים אחרי הוא הוציא את הסינגל "ימים טובים עלינו", שבו שיתף פעולה עם בנו אורי ועם שלומי שבן.

עם הבת אלינור והאישה מיקה (צילום: כפיר חרבי)

בשן בהחלט לא אמר את המילה האחרונה. "התעשייה גדולה בלי פרופורציות", הוא מנתח בשקט תוך לגימה מהאספרסו, "זה שוק קטן, בועה של בידור. אנחנו משחקים אותה אמריקאים אבל אנחנו בסך הכל שבעה מיליון איש ויש היצע מטורף של זמרים, שחקנים ודוגמנים".

אבל גם יש יותר ערוצים.

"לצרכן זה טוב, יש לו המון אפשריות. אתה עובר ממקום למקום. אבל כאמן, העוגה לא גדלה והאמנים כן. אני לא מספיק לעקוב אחר השמות. אני רואה מישהו בטלוויזיה ואני אומר, 'נו, איך קוראים למפורסם הזה?'. אני יודע שהוא מפורסם אבל אני לא זוכר מה הוא עושה. זה חלק מתרבות האינסטנט".

בוא נדבר על האלבום החדש שלך, לא כל כך הבנתי מתי הוא אמור לצאת.

"גם אני לא מבין, אף אחד לא מבין. היום לא ברור לאן הולכת המוזיקה מבחינה מקצועית ושיווקית. אנשים מורידים שירים ליוטיוב, הסלולרי הפך למפרנס של משפחות מוזיקליות, אז בשביל מה להוציא דיסק עם עשרה שירים אם הרדיו מנגן רק שני סינגלים מתוכו? אני נורא רוצה להוציא דיסק, ואולי זה יהיה הדיסק האחרון שאוציא. אני עושה את זה לאט כי אני לא יודע איך לפרמט אותו: להוציא אותו רק לסלולרי? להוציא דיסק עם חמישה שירים?

לא מתחבר, לא ממהר

"נכון לעכשיו אני עובד על אלבום. אתמול הייתי באולפן ההקלטות, הקלטתי שיר והיום שמעתי אותו עוד פעם ואני חושב על זה שאני לא אוהב אותו. אני לא מתחבר אליו. בקיצור, אני לא ממהר לשום מקום. היום אני עושה פחות פשרות. פעם הקלטתי כל מה שכתבתי. אז חשבתי שהמצאתי את הגלגל".

ומה השתנה היום?

"שילוב של ניסיון, גיל ואחריות של מה שאני אומר בכתיבה. אם אתה שורד את המקצוע הרבה שנים ומתפתח מבחינה מקצועית, אתה מתחיל להרגיש אחריות למה שאתה כותב. אני נורא מזיע היום כשאני כותב טקסטים. זה לא מה שהיה פעם. היום אני מתייסר. את השיר 'ימים טובים עלינו' כתבתי ממקום של אחריות. אני לא יכול לדבר על אהבה כמו בגיל 20, אני רואה היום את דברים אחרת" .

אתה רואה את עצמך כותב יצירות שירדו היישר לסלולרי?

"המילה ביזנס שינתה את האמנות והפכה אותה לפחות טובה. זה ניכר בכל תחומי האמנות. היום עושים פשרות והולכים למכנה המשותף הנמוך ביותר. איכות המוצר יורדת. אני לא רוצה להיות בכל הסמטוחה הזאת. עברתי כל כך הרבה שינויים בקריירה שלי ונגעתי בכל החלומות שיש לי היום את הלוקסוס שלא לשלם את המחיר. אני מדבר על המחיר שאמנים צריכים לשלם כדי למכור תקליטים ולהיות יותר מושמעים בסלולרי".

כמו להופיע ב"האח הגדול"?

"אמנים היום מתגרשים ועושים מזה תוכנית טלוויזיה כדי למכור תקליטים. הם הולכים ל'האח הגדול' כאילו בשביל התרומה שהם נותנים בסוף. זה מביך אותי ואני לא חייב לשחק את המשחק הזה. גם אם אהיה פחות איני עדיין מאמין ששירים יפים ימצאו את הדרך לשבור קירות גם אם הם לא ייכנסו לפלייליסט. אני אולי נאיבי, אבל אני מאמין שעורכים ברדיו בוחרים בשירים כי הם יפים".

במבט לאחר, איך אתה מנתח את ההופעות שלך בשנים הראשונות?

"השנים עושות לך טוב. אתה לומד שהמקום שהכי נוח לך בו אחרי הבית זה הבמה. גם אם אתה עושה הפסקות. מגיל 15 אני על הבמה, אני מרגיש נוח על הבמה. היום אני מביא לבמה גם סיפורים אישיים על דברים שעברתי בחיים. עד גיל 35 הייתי אליל נוער ונורא תסכל אותי שהצד היצירתי שלי לא מקבל הכרה, הוא תמיד התחבא".

השנים עושות רק טוב (צילום: כפיר חרבי)

"הקהל היה צורח, החיצוניות היתה חשובה. לא היה תכנון, לא היתה מטרה. לא ידעתי מה אני עושה. כל פעם הייתי בטוח שזו השנה האחרונה שאני מופיע. היום אני מנסה לשים בפרונט את הצד היצירתי, שיקשיבו לי יותר".

מתי הרגשת שזה לכל החיים?

"אחרי גיל 35 הגיע המפגש עם עוזי חיטמן ז"ל והעלינו את המופע 'כמו צועני' עם שירים של שנינו. הכימייה בינינו שהיתה כל כך נדירה הפכה למערכונים על הבמה. הקהל הקשיב וצחק".

אנשים ראו אותנו והתעלפו

בהמשך הפך "הופה היי" למופע שלם. "זה היה פרויקט לא מתוכנן. אחרי ההצלחה של 'כמו צועני', המשרד של טמירה ירדני, שהפיק את המופע, רצה שנעשה 'כמו צועני 2'. התחלנו להקליט את האלבום ואז הגיעה הצעה מהטלוויזיה החינוכית לעשות תוכנית לכל המשפחה. זה נורא החמיא לנו, כי אמרו לנו שאנחנו נכתוב את התסריטים ואת השירים, גם נשחק וגם נצחיק".

"את השיר 'הופה היי' כתבתי לגידי גוב שנתיים קודם ועלה הרעיון שבמסגרת התוכנית נגיע לבתים של הילדים. הייתי בטוח שתהיה עונה אחת ואחר כך נחזור להקלטת האלבום. לא זכרתי מימיי כאלה פידבקים. אנשים ראו אותנו והתעלפו. אמהות רדפו אחרינו כאילו בשביל הילדים שלהן".

"העלינו המון הופעות ועד היום לא סיימנו את הקלטת האלבום. היתה כימייה מדהימה ביני לבין עוזי, היה בזה הרבה קסם, הרבה ישראליות שחסרה לי היום. היום הכל הופך מסחרי ואז יש רדידות באמנות עצמה. מעצבי התרבות פחות חזקים. אין מספיק דגש על חינוך הדור הבא מבחינת הישראליות שלו".

כלומר "הופה היי" לעומת יובל המבולבל?

"בדיוק. היום 'הופה היי' לא היתה יכולה להתקיים. אנחנו חינכנו לאהבת הארץ לא בצורה דידקטית אלא בפאן. היום הילדים לא רואים את הטלוויזיה החינוכית, אין מי שייחנך אותם בתקשורת. בארצות הברית סינטרה היה זמר גדול כי הוא עשה אפגרייד לשפה האמריקאית. אריק איינשטיין עשה את זה לשפה העברית. אין היום אמנים כאלה. היום יש מזרחית, יוונית, אנגלית. אנחנו בורחים מהישראליות וזה חבל לי".

אתה מודאג מהדור שגדל עם מובילי תרבות כאלה?

"מאוד. החינוך לא נגמר אצל ההורים ובבתי הספר. התקשורת מחנכת ומעצבת בעיקר בתחום התרבות. אנחנו נורא היינו גאים בישראליות שלנו. היום שלמה ארצי מאוד ישראלי וגם שלום חנוך. אחת הסיבות שמירי מסיקה מצליחה כי היא מביאה משהו ישראלי וגם קרן פלס, וזה לא קשור לבית ספר רימון. אני מקנא בצרפתים ובאיטלקים, יש להם כבוד לתרבות".

עד כמה זה מגביר את הגעגועים לעוזי?

"קשה לי לתפוס עד היום שהוא איננו ועברו כמעט חמש שנים. הגעגועים קשים. נפגשנו חודש לפני שהוא נפטר ודיברנו על עבודה ביחד. זה חיבור שיותר חזק ממך. זו כימייה נדירה שקורית פעם בחיים. אפרופו מה שדיברנו קודם, עוזי מאוד סבל מזה שהתקשורת לא חיבקה אותו אף פעם".

כואב על עוזי

"הוא כתב שירים שהם נכסי צאן ברזל והרדיו לא חיבק אותו. זה אכל אותו כל השנים. אנשים היו

כותבים שירים נגד המדינה והיו משמיעים אותם, עוזי דיבר בעד, הוא כתב שירי שלום, את 'אדון עולם', הכל היה מחובר לתרבות הישראלית. הוא לא קיבל בחייו את מה שמגיע לו וזה כואב לי נורא".

המוות שלו גרם לך לעצור, לעשות חושבים?

"זה עשה לי הפוך, שאלתי את עצמי למה אני רץ כל הזמן. מעבר לכך, הוא היה היוצר היחיד שכתבתי איתו ביחד. זה לא קרה לי עם אף אחד אחר. זה חלק מהגעגוע".

זה לא מתסכל אותך שאצלנו אין כבוד לאמנים ברגע שהם עוברים את גיל 40?

"גם לפה זה יגיע. אם אריק איינשטיין יופיע היום בפארק הוא היחיד שיכול להביא מאה אלף איש, יותר מפול מקרטני, אבל זה גם בגלל שהוא לא הופיע הרבה שנים. כשיוסי בנאי ז"ל היה מופיע, היית יוצא מהמופע עם משקע, עם ערך מוסף. אני נורא מתגעגע אליו, חסר לי איש כמוהו בתרבות הישראלית. באיטליה המילה תרבות חשובה יותר מהכל. הם מגינים עליה בחירוף נפש. אני מאמין שיצמחו יוצרים שיבינו את החשיבות של הישראליות, יש ואקום בתחום ובגלל זה השירה הציבורית פורחת".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון פנאי פלוס החדש