אמא של נפתלי מספרת: כך שרדתי את השואה
אלונה פרנקל השתדלה לא לספר לילדיה סיפורים מילדותה בתקופת השואה. היא לא רצתה שירחמו עליה. היום היא מחליטה לספר לנכדים, בספרה החדש "למה לנפתלי קוראים נפתלי"
"אני זוכרת איך ביום השואה, הייתי עומדת בצפירה וצוחקת. ואני זוכרת איך חשבתי לעצמי באותם רגעים שזה איום ונורא והיו כל כך הרבה קורבנות", כך מספרת היום אלונה פרנקל, המאיירת המוכשרת וסופרת הילדים המצליחה שדורות רבים של ילדים, היום כבר הורים בעצמם, גדלו על נפתלי (סיר הסירים) שלה.
פרנקל מוציאה בימים אלה את "למה לנפתלי קוראים נפתלי" ומבקשת באמצעותו להעלות את נושא זיכרון השואה. היא עצמה נולדה ב-1937 בפולין ושנות ילדותה הראשונות עברו עליה במחבוא ובשינון תפילות נוצריות שנועדו להגן עליה מפני הנאצים. היא דור ראשון ושני לשואה. בת של ניצולים וניצולה בעצמה. את שברי הזיכרונות שלה היא תרמה לאמא של נפתלי, שמספרת לנפתלי בספר החדש על מה שהיה "כשאני הייתי ילדה קטנה ומתולתלת כמו נפתלי. והזמנים ההם היו זמנים רעים. הזמנים הכי רעים בעולם".
פרנקל, כמו שיודעים קוראיה הותיקים, היא אמנית הצמצום. הספרים שלה משובצים משפטים קצרים ומדויקים. כשמדובר בנושא מורכב כמו "שואה" היא משכללת את הצמצום והליטוש לדרגת אמנות. בחירת המילים שלה מאוד מדויקת, למרות שקהל היעד הצעיר שרגיל לטקסט קצר, עלול למצוא את הסיפור הנוכחי קצת ארוך למשך הקשב שלו.
לעזרתו באים תווי ההיכר הפרנקליים: הצבעוניות, הדמויות המוכרות מהספרים הקודמים והופעת אורח ראשונה של אבא של נפתלי. פרנקל משרטטת בדיוק את האבחנה בין בני אדם ל"אנשים רעים וחזקים" שחשבו ש"לכל בני האדם האחרים, אפילו ילדים, אפילו ילדות מתולתולות כמוני, לא מגיע לחיות בכלל. יש לצוד אותם ולהרוג אותם", מסבירה אמא של נפתלי לקוראים שלה.
בראיון לרגל צאת הספר, מסבירה אלונה פרנקל שאמא של נפתלי "היא דמות הורית שאפשר לסמוך עליה ולהישען עליה ולכן היא גם מעבירה מסר": 'אני, אמא של נפתלי, רוצה להבטיח לילד שלי, נפתלי ולכל הילדים, שבני האדם הטובים בכל העולם הגדול והרחב שומרים, שומרים ושומרים, שאף פעם, לעולם, לא ישלטו בעולם אנשים רעים'". פרנקל אומרת היום שרצתה לכתוב סיפור מהחיים, וכמו בזיכרונות הצפירה מילדותה "להגיד שאפשר לצחוק ולהיות עצובה במקום אחר".
אלונה פרנקל. צילום: גיא הכט
בלי צלבי קרס
מי שקרא את הרומן "ילדה" (2005), המבוסס על חייה של פרנקל מימי מלחמת העולם השנייה, מבין עד כמה נדרשה כאן לבחור את מילותיה וצבעיה בקפידה. ואכן נראה כי העמודים עשויים מלאכת מחשבת המשלבת תמונות אוטנטיות של הילדה "אילונקה" כך היא נקראה פעם, צבעים וצורות הממחישים באופן גרפי את הפחד שזרעו הנאצים, בלי לקרוא פעם אחת בשמם, לצייר צלב קרס, או טלאי צהוב. פרנקל עשתה את מה שהיא יודעת הכי טוב ובחרה בסימבוליקה צבעונית שמדברת ללא מלים.
לפרנקל לא היה סבא בשם נפתלי. היא מקדישה את הספר להוריה שלה, ומשלבת תמונות שלהם ושלה. "הסיפור הזה הוא כאילו וורסיה לקטנטנים, של הספר שלי 'ילדה'. אבל בוורסיה, כמו בוורסיה, קצת כופפתי את העובדות כדי להוביל את הסיפור שיתאים לקהל היעד הצעיר", היא מספרת. הספר הזה הרי נולד אחרי מסורת ארוכה של ספרי נפתלי. אבל בשונה מהספרים הקודמים הספר הזה הוא גם תשובה לשיחה שהיתה לפרנקל עם עורכת צעירה שסיפרה לה עד כמה היא דאגה ששלחה את ילדתה לגן לשמוע לבדה את הצפירה. ו'כשהקטנה חזרה הביתה, היא סיפרה שבגן הגננת אמרה שסבתא שלה נשרפה בשואה ובגלל זה הצפירה'.
אי אפשר להסביר
"אני זוכרת שכשהילדים שלי היו קטנים לא רציתי שיצפו בטלוויזיה ושיחשפו לדברים האלה", מספרת פרנקל. "לא היה לי כוח להתעמת עם זה. או להגיד משהו. כמעט לאף אחד אין כוח. לכן החלטתי לנסות עכשיו. כי כבר דיברתי על זה וסיפרתי את הסיפור והרגשתי שתהיה לי הקשבה. כי יש סיפורים שאם הם לא זוכים להקשבה אבסולוטית, את לא מתחילה לספר".
"למה לנפתלי קוראים נפתלי" הוא ספר ארוך יותר מספרים קודמים בסדרה, אבל אין בו מילה מיותרת. והדפדוף בו מגלה סיפור שנעשה ביד אומן קשובה וחומלת "אני בהחלט סומכת על ההורים שמכאן הם ימשיכו לבד. יפתחו את הלב ואת אלבום התמונות, יפתחו את הזיכרון שלהם", אומרת פרנקל. "אני משאירה להורים את מלאכת התיווך: את הבחירה אם לקרוא את הספר ובאיזו טונציה לקרוא אותו, ואיך להשיב על השאלות שישאלו בתום הקריאה.
"כי הרי אי אפשר להסביר. אלה לא אירועים שאפשר להבין, אבל אפשר לזכור ולהזכיר. אני מאמינה שהספר הזה הוא סוג של הזמנה להיזכר. הזיכרון הוא חשוב וכבר אמרו לפני שמי שאין לו עבר..." לכן היא בחרה לפתוח את הספר במוטו מתוך טקסט של חליל ג'ובראן "זיכרונות הם סוג של פגישה". הזיכרון של העבר חשוב להווה ולעתיד, יודעת פרנקל. "כל עוד אנחנו זוכרים, האנשים שאנחנו זוכרים - חיים", היא מאמינה.
פרנקל היא כבר סבתא לשני נכדים בגילאים שלהם מיועד הספר (4-5) "כשאני כותבת אני חושבת רק על עצמי", היא מודה. "אבל רציתי לספר סיפור בלי להבהיל, בלי לגרום לקוראים הצעירים לעצום עיניים בבעתה. השתמשתי בכל הכלים שידעתי כדי לספר את הסיפור הזה".
אם זה קל לה היום יותר לכתוב על אמא של נפתלי ולא על הילדה ההיא שהתחבאה מתחת ערימות של קש ונדדה ממחבוא למחבוא? "שום דבר לא קל", היא אומרת. "אני עשיתי את זה ואני שבעת רצון, כי זה הכי טוב שיכולתי לעשות השנה. זה לא נהיה לי קל יותר, אבל זה יכול להקל על בני אדם טובים. זה קול מבחוץ שיכול לעזור. אלבום משפחתי יש בכל משפחה והוא אחד האמצעים החשובים לספר את הסיפור".
היא מודה שהיא לא ישבה עם הילדים שלה על אלבומים. "זו הייתה הביוגרפיה שלי ולא רציתי שמישהו ירחם עלי. הביוגרפיה שלי נהייתה ביוגרפיה של דור שלם. לא רציתי הקלות, לא רציתי שהילדים שלי ידאגו לי, כמו שאני דאגתי לאמא שלי. היום אני מצטערת שלא שאלתי יותר ולא התעניינתי ולא רציתי להזדהות עם ההיסטוריה הזו.
הקשת הצבעונית הפרנקלית, חותמת את הספר המרגש הזה ומשאירה אותנו עם קצה קצהו של סיפור שחובה להמשיך ולספר אותו.
