די למיסטיקה

בערב פסח השנה צפויה להתקיים "ברכת החמה", תופעה המתרחשת אחת ל-28 שנים, באחד מימי רביעי בחודש ניסן. מחזור זה מציין את שיבת השמש למקום שבו הייתה בבריאת העולם, מנקודת מבטנו על פני כדור הארץ, ובשל נדירותה של התופעה, היא מעוררת התרגשות רבה. בין היתר, נפוצה לאחרונה כאש בשדה קוצים השמועה, שקיומה של ברכת החמה דווקא בערב פסח התרחשה רק פעמיים בהיסטוריה – בשנת יציאת מצרים ובשנת נס הפורים, ומשום כך, העובדה שגם השנה אירוע זה יתקיים בערב פסח, היא סימן לגאולה המתקרבת. כך אירע, שחלקים לא מבוטלים בקרב הציבור הדתי חיים בתחושה של ציפייה דרוכה לקראת הבאות.

אולם, למרבה הצער שמועה זו הוכחה כבלתי-נכונה בעליל. חשבון לא כל כך מסובך יכול להצביע על כך שבשנות יציאת מצרים ונס פורים כלל לא התרחשה ברכת החמה, ובוודאי שלא בערב פסח. מצד שני, התופעה של ברכת החמה בערב פסח אמנם נדירה, אך לא עד כדי כך, וספרים ואתרים המצויים בנושא מציינים עשר שנים שבהן אירוע זה התרחש, כשהפעם האחרונה הייתה לפני שלושה מחזורים, בשנת תרפ"ה (1925). יציאת מצרים מתוארכת, על פי המסורת המקובלת, לשנת ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם, כאחת עשרה שנים לאחר שנת ב' תל"ז, שבה אכן הייתה ברכת החמה בי"ד בניסן; ואילו שנת נס הפורים רחוקה כשלוש מאות שנה, לפניה ולאחריה, משנים שבהם ברכת החמה הייתה בערב פסח.

קוריוז מסוים יש בעובדה,

שמקורה של שמועה זו הוא בדברים שצוטטו משמו של האדמו"ר מאוסטרובצא זצ"ל בשנת תרפ"ה, שהופיעו בספר 'מאיר עיני חכמים'. ברם, דברים אלו, שכאמור קשה מאוד להולמם בשל התנגשותם החד-משמעית עם המציאות, נאמרו בפעם הקודמת שתופעה זו התרחשה, וכידוע, באותה שנה, חמש עשרה שנה לפני פרוץ השואה, לא באה הגאולה.

מכל מקום, הנקודה המעניינת היא המהירות שבה שמועות כאלה מתפשטות, והנכונות המיידית לקבל אותן ללא כל בדיקה וחקירה. תופעה זו היא סימפטום מדאיג לחברה הדתית, ההולכת ומתרחקת מחשיבה רציונאלית, ונוטה יותר ויותר לקבל סיפורים ומעשיות שונים ומשונים, בעלי ניחוחות פסבדו-מיסטיים. את שורשיה של תופעה זו יש מקום לנתח בנפרד, כמו גם את הקשריה לתופעות הניו-אייג' הרווחת בעולם הרחב. אולם סיפור ברכת החמה אמור לשמש כתמרור אזהרה לרבנים ולמחנכים: האם מקומו של השכל הישר והחשיבה הרציונליסטית לא נדחקו באופן קיצוני מדי? האם מציאות שבה כל אמירה מיסטית הופכת לאמת מוחלטת, גם אם היא נוגדת את ההיגיון הצרוף, תואמת באמת את דרכה של התורה?

על מיקומם החשוב

של השכל וההיגיון בתורת ישראל אין צורך להכביר במילים ובמקורות. די אם נזכיר את דבריו של משה רבנו לעם ישראל, שגדולתה של התורה מוכחת גם מהערכתם של אומות העולם את חכמתה של התורה: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', ו).

הרמב"ם בפירושו למשנה כבר הזהיר מקבלת אמונות חסרות היגיון, דווקא על ידי אנשים החושבים שבכך הם מוסיפים כבוד לתורה, וקבע במילים נחרצות: "שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה... דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".

ייתכן מאוד, שבדורות קודמים הודגשו יתר על המידה היבטים שכליים, ולא הושם דגש על פיתוח חיי הרוח והעולם הרגשי. אולם הקצנה לכיוון ההפוך מסוכנת לא פחות. על רבנים ומחנכים מוטלת החובה ליצור איזון בין שכל לרגש, בין ראש ללב, ולהכיר בחשיבותם של שני התחומים, כדי להגיע לשביל הזהב בדרך עבודת ה'.