בדעת מיוט

דמיינו לעצכם את בריטניה, 1980. הפּאנק נותר מעט מאחור ובלונדון מתחילה הפריחה האלקטרונית. בפאב אפלולי קטן במזרח העיר, עולה על הבמה להקת חברים בני 18. שלושה מהם מרותקים לסינתיסייזרים שלהם ולא מזיזים את מבטם. זמר אחד, רזה וצנום, עומד באפלה ושר. לא יותר מ-30 איש נכחו בהופעה ההיא של "דפש מוד", אבל למזלם של ארבעת חברי הלהקה, אחד הצופים היה דניאל מילר, האיש שהפך את עולמם.

מילר. מבקר כאן מדי שנה

מילר הגיע באותו הערב לצפות באמן הראשון שהחתים ב-"Mute", הלייבל הקטן שהקים וניהל בדירתו הלונדונית. האמן היה פרנק טובי ("Fad Gadget"), והילדים מ"דפש מוד" היו להקת החימום. "זה היה פנטסטי, כל דבר קטן בהם", משחזר מילר את אותו הערב בראיון בלעדי ל-ynet.  

"השירים היו מצוינים, גם הצורה בה הם השתמשו במכשירים האלקטרונים הבסיסיים.

באותה התקופה כבר השתמשו בסינתיסייזרים, אבל בדרך כלל אלה היו מוזיקאים מבוגרים, לא ילדים. הם נראו טוב. לדייב הייתה אישיות שונה מאוד על הבמה מזו שיש לו היום: הוא עמד בחשכה ולא זז. מתחת לפניו האיר זרקור, כנראה בשביל לגרום לו להראות קצת גותי ומפחיד. את הסינתיסייזרים הם העמידו על ארגזי בירה ועשו הכל כדי בשביל לנגן עליהם בצורה הטובה ביותר. מעט האנשים שהיו בקהל מאוד אהבו את ההופעה".

"אחרי ההופעה פגשתי אותם מאחורי הקלעים ואמרתי שהייתי מאוד שמח שנעבוד יחד. הם אמרו שזה נשמע להם טוב וקבענו להיפגש בהופעה הבאה שלהם, בשבוע שאחרי. הלכתי שוב, גם בשביל לוודא שלא חלמתי בפעם שעברה. נפגשנו והחלטנו להוציא סינגל. זה היה מאוד פשוט, בלי חוזה, בלי הסכמים לטווח ארוך".

דפש מוד. שלושה מרותקים לסינתיסייזרים וזמר גותי וצנום (צילום: MCT)

קשה להאמין, אבל מאז אותו החוזה בעל פה בין מילר ללהקה, חלפו 29 שנים והם לא נפרדו. מילר יצא בינתיים מהדירה הקטנה ולא הפסיק מאז להוציא ביסודיות כמות מרשימה של אלבומים. מלבד "דפש מוד", ברשימת האמנים של הלייבל שלו אפשר למצוא גם את ניק קייב, "אירייז'ר", מובי, "אפגן וויגס" ו"גולדפראפ".

מלבד העבודה עם אמנים שזכו להכרה בינלאומית, מילר, מי שהוגדר בעבר כ"סנדק הטכנו-פופ", ממשיך להישאר נאמן לאהבתו הגדולה, המוזיקה האלקטרונית והמחתרתית. עד היום הוא מוציא סינגלים ואלבומים בתחום, של אמנים מוכרים הרבה פחות ושל להקות צעירות, שחבריה עוד לא הגיעו לגיל 18. בזכות הכיוונים והסיכונים שהחליט לקחת בחייו, הפכה "מיוט" עם השנים לחברת תקליטים שמכרה מיליוני אלבומים. למרות שנמכרה לפני שנים אחדות לתאגיד EMI, היא מצליחה לשמר תדמית אלטרנטיבית. 

בוהמה יהודית

מילר (58) נולד בבריטניה וגדל בבית יהודי, שני הוריו היו שחקנים. "עשירי תרבות", הוא מספר עליהם, "שניהלו סגנון חיים די בוהמי". הוא רחוק מלהיות אדם דתי, אבל הקשר היהודי מושך אותו לביקורים אצלנו מדי שנה ובמהלך השנים רכש הרבה חברים ישראלים. גם השנה הוא יבקר פה, והפעם יראה את הלהקה אותה הוא מטפח מזה כמעט שלושים שנה סוף סוף על הבמה במדינה שקרובה ללבו. "אני מחכה לזה בכיליון עיניים", הוא מודה.

אבל לא הכל הלך חלק בקריירה המרהיבה של הלהקה ובמהלך הזמן חוו מילר ו"דפש מוד" תקופות של חוסר ודאות. בתחילת הדרך, גרמה לכך העזיבה של וינס קלארק, מנהיג הלהקה בתחילת פרסומה, ומי שהיה אחראי לכתיבת השירים. לאחר העזיבה המפתיעה, קלארק בחר לפעול בעיקר בצמדים ("יאזו" עם אליסון מויאט, שיתופי פעולה חד פעמיים עם אריק ראדקליף ופול קווין ולבסוף "אירייז'ר" המצליחה עם אנדי בל) ומילר נשאר לצידו לאורך הקריירה.

קלארק (משמאל) ב"אירייז'ר". עדיין חתום אצל מילר (צילום: Sebastian Artz)

"וינס לא היה רק זה שכתב את כל השירים בלהקה, אלא גם מי שניהל אותה", מספר מילר על ימיה הראשונים של "דפש מוד". "הוא קבע את ההופעות ואת כל מה שמסביב, בעיקר בגלל שלאנדי פלטשר ומרטין גור היו עבודות ודייב היה באוניברסיטה.

"וינס היה היחיד בלהקה בלי עיסוק והוא גם היה החבר עם הכי הרבה מוטיבציה. האחרים חשבו שהלהקה היא דבר כיפי אבל לא היו בטוחים אם הם רוצים להתייחס אליה ברצינות. וינס היה רציני ומובן שבאלבום הראשון יש את טביעת האצבע שלו. כל הגלגול עם וינס לא לקח הרבה זמן: ראיתי אותם בפעם הראשונה בסוף שנת 80' וביולי שנה אחר כך, הוא החליט לעזוב. באותה תקופה, כולם אמרו שזהו, הלהקה לא תחזור. דווקא בגלל הביקורת האלה החברים התעקשו יותר ועבדו קשה יותר. אם מישהו אומר לך שאתה כישלון, לפעמים אתה באמת הופך לכישלון ולפעמים אתה נלחם נגד זה.

"אבל ללהקה היה מומנטום גדול באותו הרגע. היה להם הרבה ביטחון שהם יכולים לעשות את מה שהם רוצים גם בלעדיו והם הביטו קדימה וידעו שגם מרטין הוא כותב שירים מצוין. וינס היה מגיע עם שיר והיה לו חזון איך הוא יישמע בסוף. מרטין פשוט היה מגיע עם שיר, מבלי לדעת מה הולך לקרות. זה היה הרגע שהחל המאמץ הקבוצתי של הלהקה".

גהאן. עבר תקופה חשוכה בתמיכת החברים (צילום: מתוך קליפ)

אחרי עשור של עשייה מדהימה, מילר והלהקה נקלעו שוב לתקופה חשוכה. הפעם זה כבר כאב הרבה יותר, כשהגיעו הצרות של דייב גאהן עם התמכרותו להרואין. "בזמן שדייב החל לפתח את הבעיות שלו, הלהקה כבר הקליטה אלבום כל שלוש או ארבע שנים", הוא אומר, "דייב גם עבר לארצות הברית. אז היו תקופות ארוכות שלא אני ולא חברי הלהקה בכלל ראו אותו. בכל פעם שהייתי בלוס אנג'לס היינו נפגשים, אבל כולם די התרחקו.

"באותה תקופה, הצטרף מנהל הלהקה ג'ונתן קסלר ומאחר שגר בלוס אנג'לס, הוא לקח על עצמו את התפקיד לשמור על דייב. רצינו לעזור לדייב בכל דרך שיכולנו, לגרום לו להרגיש טוב יותר. דייב לא רצה להפסיק להקליט וגם לא להפסיק להופיע וזה היה לטובה, כי העבודה עזרה לו להתרכז, במקום שיישב בבית. אבל זו הייתה תקופה מאוד חשוכה עבורו ולכל מי שהיה מעורב בה. כולנו חברים של דייב וכולנו עברנו יחד הרבה דברים. אבל הוא התגבר וזה מדהים. כל מה שאתה יכול לעשות במצבים כאלה זה להיות שם בשביל מי שצריך אותך".

מהפכה מקסימה

מילר עונה על כל שאלה בכנות מרשימה. בין משפט למשפט, אפשר בבירור לחוש בתשוקתו הבוערת למוזיקה, גם אחרי 30שנה. לצד ניהול חברת התקליטים והעבודה עם האמנים הרבים, מילר מגיש תוכנית רדיו מוזיקלית חודשית בגרמניה, אותה הוא מקליט בבריטניה ומשגר דיסק לתחנה הגרמנית. "לתוכנית אמור להיות איזשהו קשר למוזיקה אלקטרונית", הוא אומר, "אז אני מנגן בה כל דבר שאני אוהב. מטכנו מינימלי ועד למוזיקה אקספרימנטלית. ממוזיקה משנות ה-60 לסינגלים נדירים של פופ מארצות הברית".

היו לך ניסיונות לפני הרבה שנים ליצור מוזיקה משלך. אחרי כל כך הרבה שנים בחברת התקליטים, לא בער לך לפעמים גם להפוך לאמן ולעמוד במרכז הבמה?

"לא ממש. בתחילת שנות ה-80 הופעתי יחד עם רוברט רנטל (אמן אלקטרוני איתו עבד על פרויקט חלוצי בשם 'The Normal', א"ב). שנינו הרגשנו באותה התקופה שזה משהו שאנחנו לא רוצים להתעסק בו לטווח ארוך. חשבנו שזו פנטזיה גדולה להסתובב עם להקה בדרכים. אז עשינו את זה, אבל ידענו שאנחנו לא רוצים לעשות את זה כל החיים".

דפש מוד כיום. כשוינס עזב, החל המאמץ הקבוצתי (צילום: אנטון קורבין)

את התשוקה לתעשייה כאמור, מילר מעדיף ליישם מאחורי הקלעים. היום, כשלושים שנה אחרי שהקים את הלייבל שהיה מוציא רק סינגלים בתקליטים של 7 אינץ', הוא מוקסם מהמהפכה הדיגיטלית ורואה איתה עוד שנים רבות קדימה.

"יש כל כך הרבה אספקטים בעולם הדיגיטלי", הוא אומר, "מהרגע שאתה יוצר אלבום, עד שאתה משווק ומוכר אותו. בסופו של דבר, המשימה הבסיסית לא שונה מבעבר: אני עדיין רוצה לעבוד עם אמנים שאני אוהב ולגדול איתם ולעזור להם ככל שאני יכול. והגישה הזו נשארת, בין אם אנחנו מוציאים סינגל על תקליט או שיר שיוצא רק ברשת.

"אנחנו מקבלים בברכה את העולם הדיגיטלי, כי אפשר לחשוף כך אמנים בכמות אדירה והכל הופך כל כך נגיש. אם יש אדם בכפר קטן בישראל שרוצה לקנות את הסינגל של 'The Normal', הוא יכול. לפני כמה שנים זו הייתה משימה מאוד קשה. אני מאוד מתרגש מהדרך הזו. מובן שיש הרבה בעיות, כמו פיראטיות, אבל אלה דברים שצריך להתגבר עליהם. גם קל יותר לייצר אלבומים, כי כבר לא צריך ללכת לאולפנים גדולים. אנחנו יכולים להקליט הרבה דברים בחדר השינה בבית של האמנים. זה אגב, אותו המקום בו הכל התחיל לפני שלושים שנה".