"אנחנו רוצים את האוטו שלך"
בתנאי שהוא ישן, ומזהם, ולא בטיחותי. כך עושות כמה ממדינות אירופה, ומצליחות לא רק למנוע את צלילת שוק הרכב בארצן, אלא גם לשפר באותה הזדמנות את מצב קופת האוצר, איכות סביבה והבטיחות בדרכים. ואצלנו מה?
תראו כמה טוב להם: נוכח עשרות אלפי המכוניות הממלאות כל פינה בנמלי אילת ואשדוד ומגרשי ענק מאולתרים; נוכח אולמות מכירות ריקים ותנועת קונים אפסית, מביטים יבואני הרכב בישראל בעיניים כלות על הקולגות בשוקי הרכב של גרמניה, צרפת ואיטליה. שם, במהלך חכם, הצליחה הממשלה לעורר שוק רדום, ולעזור ליצרנים וצרכנים, מבלי לזרוק מיליארדים לפח תחת כותרות מכובסות כמו "מחיקת חובות בעייתיים", או "רכישת נכסים פיננסיים רעילים". איך? בעזרת מתן תמריצי ויתור על מכוניות ישנות ומזהמות, בתמורה לעזרה פיננסית בשדרוג למכונית חדשה, בטוחה ונקיה יותר. הקונים, היבואנים, היצרנים, המדינה וכלל האזרחים - כולם יוצאים נשכרים. winwin קוראים למהלך כזה אנשי השיווק - עסקה שבה אין מפסידים, אלא רק מרוויחים.
- תנו מכונית ישנה לגריטה, קחו כסף לחדשה
קחו למשל את יצרני הרכב, שהצליחו להגדיל מכירות בתקופה של שפל כלכלי. בניגוד לצניחה התלולה בכל העולם, בגרמניה נרשמה עליה של כ-20% במכירת רכב חדש, ואילו בצרפת עמדה העליה לעומת החודש המקביל על 14%. אבל גם הצרכנים יוצאים נשכרים כאן: הנחה של 1,000 עד 3,000 יורו ברכישת רכב חדש בתמורה לגריטת רכב ישן נשמעת כזניחה, אבל מדובר על כ-15-30% ממחיר מכונית קטנה עד בינונית באירופה. וזה כבר לא הולך ברגל. הממשלה כמובן מרוויחה, שכן היא נהנית מכספי מסים שזורמים לקופתה המדולדלת. הסביבה מרוויחה מכלי רכב שמזהמים פחות, והבטיחות יוצאת נשכרת כי מדובר בכלי רכב בטוחים הרבה יותר.
ואם זה טוב כל-כך לאירופים, למה לא עושים את זה עדיין גם אצלנו? נכון, בישראל לא קיימת תעשיית ייצור מכוניות שצריך לעודד. אבל לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על כבישי ישראל נעים כחצי מיליון כלי רכב שיוצרו לפני 1995. מדובר במכוניות מיושנות, רובן ללא ממיר קטליטי המצמצם את זיהום האוויר. מרביתן גם ללא אבזרי בטיחות בסיסיים אותם ניתן למצוא בכל מכונית שמשווקת כיום - כריות אוויר, ABS, מותחני חגורות בטיחות, אזורי קריסה יעודיים ועוד. שלא להזכיר אבזרים מתקדמים יותר, כמו בקרת יציבות למשל, שהוכיחה כי היא מסוגלת להפחית משמעותית את סכנת ההחלקה. אבזרים אלה הורידו באופן דרסטי את מספר נפגעי תאונות הדרכים וחומרת הפציעות, בכל העולם.
ומה בכל זאת מתכננים אצלנו? מול ההנחות המפליגות על מכוניות בנות עשור, מבטיחים משרדי הממשלה כי אוטוטו תופעל בישראל התכנית לגריטת כלי רכב ישנים. אלא שכאן מדובר בכלי רכב בני 20 שנה ומעלה, ובתשלום של 3,000 שקלים עבור מסירתן למגרש יעודי לצורך פירוק. במילים אחרות - רק למכוניות זקנות פי 2 מאירופה, ועם תמריץ פיננסי קטן פי 4. ובכל מקרה, הבטחות לחוד, ומציאות לחוד. בניגוד למובטח, שום דבר עוד לא פורסם, והתכנית מקודמת בעצלתיים. מכרז להפעלת מגרשי אחסון וגריטה אמור היה להתפרסם עוד בינואר - אלא שעד היום טרם פורסם. אולי זה המקום להזכיר כי התכנית האמורה עמדה בפני יישום כבר לפני שנים אחדות, ובוטלה לבסוף.
אולי כדאי לבדוק כמה תעלה התכנית, שכן ההיסוסים להפעלתה נגעו כמובן בענייני פיננסים. בואו נניח כי הממשלה תקיים מבצע נדיב במיוחד, ותקנה מהציבור מכוניות ישנות במחיר מחירון. נשמע אבסורד? שימו לב לנתון הבא:
מחיר ממוצע של מכונית מהשנתונים הרלוונטיים נמוך מ-10,000 שקלים - וגם אם לא, מחיר העסקה כולה יעמוד על חמישה מיליארד שקל. סכום לא קטן, אך בהשוואה לגירעון צפוי של 40 מליארד השנה, ובהתחשב בתועלת הסביבתית-בטיחותית שתהיה לכך, זה בפירוש לא הרבה כסף.
אפשר גם ללכת למהלך מצומצם יותר, לפיו בעל הרכב הישן יקבל רק 75% ממחיר המחירון, ועדיין לפתות את הציבור שגם כך מעוניין לעיתים להפטר מהמכונית בכל מחיר. אפשר גם ללכת בכיוון אחר, ולתת הנחה מיוחדת לרוכשי רכב חדש במקום מכונית שנגרטה. אפשר - אבל מדינת ישראל, שלא כמו מדינות אירופה, רואה כמו תמיד רק את קצה אפה. לא הרבה מעבר לכך.
גלעד ארדן, השר החדש (והטירון) לאיכות הסביבה, הספיק כבר לקרוא לביטול הקמת תחנת כוח פחמית חדשה, כדי לצמצם זיהום אוויר עתידי. גריטת כלי רכב מיושנים תעשה לאיכות האוויר שאנחנו נושמים, הרבה יותר מהצעד השנוי במחלוקת של ביטול הקמת התחנה. והנה, שר אחד בממשלה כבר חייב להרים יד בעד.