אחמד טיבי

אני אדם, ערבי פלסטיני, אזרח מדינת ישראל. יש שני אלמנטים באישיותו של כל ערבי בישראל, האלמנט הלאומי - אנחנו ערבים פלסטינים, והאלמנט האזרחי - אנחנו אזרחי ישראל. יש בנו רצון לפתח את שניהם במקביל, למרות שהם מתנגשים לעיתים. כיום אני מרגיש שאנחנו אזרחים ללא אזרחות, אפילו לא סוג ב'.

אני אוהב לנצח. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב כדורגל. אני אוהד את בארסה ומנצ'סטר יונייטד, וכנער שיחקתי כחלוץ בהפועל טייבה. אני מרבה לתמוך בספורט במגזר הערבי, וגאה מאוד שהצלחתי להתרים שישה מיליון דולר מהאמיר של קטאר ומהוועד האולימפי הקטארי להקמת איצטדיון דוחא בסכנין. בני סכנין הם גאוות המגזר, וחשוב לנו מאוד שהם יישארו בליגת העל.

לא רק אצל היהודים יש יידישע מאמא. גם אמא ערבייה רוצה שהבן שלה יהיה רופא, מהנדס או עורך דין. אנחנו שבעה אחים ואחיות וכולנו אקדמאים, כמעט כמו כל משפחה ערבית פלסטינית טיפוסית בשנים האחרונות.

"רוצה דאבל בס?"

הצטיינות היא הנשק של המיעוטים, וכך עשו גם היהודים באירופה. זה היה אך טבעי שאלך ללמוד רפואה. אהבתי את הנושא וגם הסביבה ציפתה ממני לזה. התקבלתי לטכניון, לאוניברסיטת תל אביב ולאוניברסיטה העברית. בחרתי בירושלים.

הייתי פעיל פוליטי כבר כסטודנט. השתתפתי בהפגנות בקמפוס בגבעת רם, כשמולנו עמדו הסטודנטים ישראל כץ וצחי הנגבי. מאחוריהם הסתובב איזה גברתן שלא עשה כלום, ובקרוב יהיה שר החוץ של מדינת ישראל. ב"הפגנת השרשראות" המפורסמת הם הביאו תגבורת בדמות עבריינים משוק מחנה יהודה, שבאו להרביץ לנו עם שרשראות ברזל. המשטרה הגיעה עם חיל פרשים, אבל לא עשתה הרבה. כשתקפו אותנו החזרנו, בעיקר הרבצנו לצחי הנגבי עם מטרייה שעמדה לרשותנו.

אביגדור ליברמן לא מפחיד אותי. הוא צריך להפחיד את היהודים בארץ יותר מאשר את הערבים. אני בז לו ולפאשיזם שלו, ומבחינתי הוא מקביל ליורג היידר האוסטרי וללה־פן הצרפתי. לצערי הגזענות הפכה לזרם מרכזי בחברה הישראלית.

חבל שיאסר ערפאת לא נמצא איתנו יותר. אני מעריך שאם הוא היה חי, הפילוג הפנים־פלסטיני בין חמאס לפת"ח לא היה מתרחש. הייתי יועץ מדיני שלו בשנים 93'־99', וזאת היתה תקופה מרתקת. גם מבחינת המגעים המדיניים והדיפלומטיים שניהלנו, וגם מהעבודה לצד איש היסטורי בעל שיעור קומה שרחשתי לו הרבה כבוד ואהבה. בזמנו אפילו סיפרתי לו שיש לו דמות ב"חרצופים". אמרתי שהתוכנית עושה לו שירות מעולה, שהיא מאנישה אותו מול הקהל הישראלי, וישנם כמה אנשי ימין שכועסים כי מציגים אותו כדוד חביב וחמוד. זה הצחיק אותו, והוא התעניין אם טוביה צפיר מחקה אותו טוב. עניתי שהוא מחקה אותו מצוין.

החמאס הוא חלק מהפסיפס הפוליטי החברתי הפלסטיני. הם מייצגים זרם שנקרא התנועה האיסלאמית. ההשתלטות והשימוש בנשק כדי לתפוס את השלטון בעזה לפני יותר משנה וחצי היו טעות קשה, אבל כשהם נבחרו בבחירות דמוקרטיות העולם היה צריך לקבל את התוצאות. אי אפשר לומר להם, כפי שעשו ארצות הברית וישראל, שהדמוקרטיה מותנית בתוצאה; זה בלתי דמוקרטי בעליל.

90% מהערבים מדברים עברית, לעומת 90% מהיהודים שלא מדברים ערבית. הכרת השפה היא גם הכרת האחר, וכשאני מדבר עברית עם יהודים אני חושב שזה מגשר על הפערים. כסגן יושב ראש הכנסת, כשאנשים נואמים על הדוכן ושוגים בעברית שלהם אני מקפיד לתקן. חלק מהיוהרה הישראלית זה לא לדבר או להבין את שפת המיעוט.

אין שמאל ישראלי. השמאל תמיד התנהג כמרכז נבוך שחושש להציג את עמדותיו, ולא רוצה להיות רדיקלי אלא להתחבב על המיינסטרים. גם מרצ התרסקה כי היא לא היתה שמאל אמיתי. אני לא יכול להבין שמאלנים שבחרו בקדימה כי הם חששו מביבי. הרי בסופו של דבר קיבלנו את ביבי כראש ממשלה, וכנסת בלי זהבה גלאון.

לא כל חברי הכנסת מרתקים ובעלי שיעור קומה. זה ראי של החברה הישראלית, ולעיתים הוא מודגש יותר. יש חברי כנסת שהם אתגר אינטלקטואלי, ותענוג להתווכח איתם גם כשפעורה בינינו תהום פוליטית. אנשים דוגמת רובי ריבלין, גדעון סער, שלי יחימוביץ', דן מרידור, בני בגין ועוד. לעומתם יש חברי כנסת שכשהם קוראים קריאות ביניים, אני וח"כים אחרים זזים באי נחת על הכיסא מרוב מבוכה.

החברה הישראלית מטבעה היא חברה טוקבקיסטית. כך היא מתנהגת ברחוב, במגרשי הכדורגל, בכנסת וגם באינטרנט. לפעמים אנשים מגיבים ומקללים כשהם רק רואים את השם שלי, בלי קשר לתכנים של הידיעה המתפרסמת. לאנשים כאלה אני רוחש בוז.

אני חבר הכנסת המאוים ביותר. את התואר המפוקפק הזה קיבלתי מקצין הכנסת, ובתקופות של מלחמה ועימותים אני מקבל שמירה צמודה. אני לא מפחד, אבל מקפיד להיזהר.

ירי בחתונות ובאירועים הוא מנהג נורא. לעיתים נפגעים הורי הכלה או החתן, ובכמה מקרים נפגעו החתן והכלה עצמם, ואנשים אשכרה נהרגו. טרגדיות מהסוג הזה דחפו אותי לחוקק חוק להחמרת הענישה על ירי בחגיגות, ואני קורא למשטרה לאכוף אותו ולמנהג הזה להיפסק.

כרופא יילדתי מאות ילדים, ולצערי חלקם נמצאים כיום במג"ב. לפני שנה עצר אותי חייל במחסום בית חנינא ואמר לי, "ד"ר טיבי, חיכיתי לך הרבה זמן". הוא סיפר לי שיילדתי את אמא שלו, ושאל אם אני כועס עליו היום שגדל להיות חייל מג"ב. חייכתי ואמרתי שעכשיו אני נזכר ובאמת תכננתי שהוא יהיה איש הייטק, אבל בגלל סיבוכים בלידה הוא יצא בסוף בלידת עכוז. לזכותו ייאמר שזה הצחיק אותו.

בלי קשר לעובדה שאני רופא נשים, אני חושב שנשים הן יצורים נפלאים. אני מוצא את עצמי נאלץ להסכים ולו פעם אחת עם מרגרט תאצ'ר, שאמרה שברגע שנשים משתוות לגברים הן עולות עליהם. אני תומך נלהב בנשים ובמאבקן, ולשמחתי יש היום יותר סטודנטיות ערביות מאשר סטודנטים ערבים באוניברסיטאות. זה מקור לגאווה.

אני נשוי ואב לשתי בנות, כך שאני לא מהווה איום דמוגרפי. אשתי אוהבת לומר שהיא התחתנה עם רופא ובסוף קיבלה פוליטיקאי. אני לא אבא מושלם כי אני לא נמצא רוב היום בבית, אבל אני אבא אוהב. הרגע הנפלא ביותר ביום שלי הוא לחזור הביתה לחיוך הממיס של בתי הקטנה, נטלי.