"נשלחתי לגזים, אבא הציל את חיי". עדויות מהתופת

שישה מיליון יהודים נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם במלחמת העולם השנייה - שליש מיהודי העולם דאז, שני-שלישים מיהדות אירופה. משנה לשנה הולך ומתמעט הדור של שארית הפליטה - אלה ששרדו את התופת, וחיים במחיצתנו כעדים לזוועה. ynet מגיש שש עדויות בגוף ראשון, כפי שיוקראו על-ידי מדליקי הנרות בטקס זיכרון באשקלון.

אוה מרמלשטיין

בעלי, אלכסנדר מרמלשטיין ז"ל, סיפר לי את הסיפור הבא: אחרי שעבר דרך ייסורים והגיע לאושוויץ, נבחר עם עוד כמה גברים חזקים. הם הועברו למקום מלא מזון ושוחררו מהמסדרים, ולא הבינו מדוע. אחרי כשבועיים הסתבר שהכינו אותם לעבודה מיוחדת. לעבודה בקרמטוריום, היכן ששרפו את גופות הקורבנות. היחידה נקראה זונדרקומנדו. כל אחד קיבל תפקיד. בעלי היה צריך לעמוד בבור חפור לפני התנור ולהכניס את הגופות שהונחו על קרש לפניו. בכל אחת ראה את בני משפחתו ומכריו.

אחרי כמה ימים ראה כתובת כתובה ביידיש על הקיר ובה כתוב: "אחרי שישה

 שבועות גם אתכם יכניסו לאותו המקום". אלכסנדר החליט למות קודם. הוא ניסה לקפוץ פנימה אל התנור, אבל ראה שאין לו כוח נפשי לעשות זאת. אז פנה יום אחר יום לאיש האס.אס. בתלונה שהוא חולה ואינו מסוגל לעבוד, אך זה לא האמין לו. יום אחד התרגז עליו ואמר שאם רופא יפסוק שהוא בריא, יהרוג אותו באכזריות בעצמו, ולקח אותו לרופא הצבאי.

בגלל היותו אסיר יהודי, היה צריך לחכות שכל אנשי האס.אס. שהמתינו לרופא ייכנסו לפניו. בינתיים עברו שעות, והמלווה שלו יצא. אלכסנדר נשאר אחרון ויחידי בחדר ההמתנה והחליט לברוח. הוא ברח לשירותים, שהיו בורות חפורים, פשט את הכפפות הארוכות והמגפיים שאפיינו את עובדי הקרמטוריום ודחף אותם לתוך הבור כדי שלא יזהו אותו, ונשאר במכנסיים וחולצה. משם נכנס לתוך מחנה מלא אנשים והתערב בתוכם. מיד החלו לחפש אחריו והכריזו על מסדר חיפוש אחר אדם שלא שייך למחנה, והורו להצביע עליו. בינתיים איש לא הצביע עליו. אחרי כמה דקות הודיעו שאם לא יימצא, יהרגו באופן שרירותי כל אדם עשירי.

אלכסנדר היה בפאניקה ולא ידע האם להסגיר את עצמו. הוא הזיז את רגלו השמאלית קדימה, במחשבה ללכת להסגיר את עצמו, וראה שאיש לא הבחין בכך. הוא לא הבין איך לא רואים עליו שהוא בדילמה כזאת, והרגיש שהוא משתגע. אין לתאר את הרגע הנורא בו היה עליו להחליט אם לוותר על חייו או לגרום למותם של אחרים. ברגע איום זה חיפש משהו שיעזור לו לבחור מה לעשות. עלה בדעתו לספור את הכפתורים בחולצה שלו, אחד כן ואחד לא, ומה שיצא בכפתור האחרון יקבע את גורלו. הכפתור האחרון יצא: לא.

אלכסנדר המשיך לעמוד ואיבד את תחושת הזמן, פתאום נכנס טנדר למחנה ונשמעה פקודה ברמקול שעל בעלי מקצוע להתייצב. אלכסנדר למד בתיכון מקצועי והלך להתייצב. העלו אותו על הטנדר והוא נלקח למקום אחר. כך ניצל אלכסנדר מהעבודה בקרמטוריום ומהמוות שהיה צפוי לו שם.

גרטי ברגר

אבא, שהיה מנהל בכיר, פוטר מתפקידו בשל יהדותו. הוא החליט לעלות לפלשתינה בדרך-לא-דרך. התכוננו להבריח את הגבול מהונגריה דרך יוגוסלביה, ברגל, כשעל הגב תרמיל עם ציוד הכרחי. אני זוכרת כי ביום שני היינו אמורים לנסוע ברכבת אל הגבול ומשם להמשיך ברגל עם המבריחים, שאורגנו על-ידי המחתרת היהודית. היינו חלק מקבוצה בת 20 איש. בשבת קיבלתי 40 מעלות חום. מילדות סבלתי ממחלה כרונית אשר מתפרצת מידי פעם. למזלנו נאלצנו להישאר. אותה מחלה ממנה אני סובלת עד היום הצילה את חיי כל משפחתי, מפני שכל הקבוצה נתפסה והוצאה להורג.

אבא קנה לארבעתנו באמצעות המחתרת תעודות לידה נוצריות, ונשארנו בדירתנו בלי לדעת מה יהיה. שומר הבניין הלשין על אבא. הגיעו שלושה צעירים פשיסטים הונגרים עם גרזן, אקדח ודם על בגדיהם. ירדנו על ברכנו ונישקנו את ידיהם, אך אבא נלקח לעבודות כפייה. אחרי כמה ימים גם אמא נלקחה, כשהיא מנופפת בידה אלינו לשלום.

אמא הייתה ילידת וינה, וכשנכנסה למשרד האס.אס. בברכת "הייל היטלר" בגרמנית

צחה, שכנעה את כולם שהיא גרמניה טהורה. היא חזרה באותו הערב הביתה. אבא ברח אחרי כמה שבועות, אך מראהו היה כה נורא שלא זיהיתי אותו כשעמד בדלת וסירבתי בתחילה לפתוח לו. הסתרנו אותו בבית, במיטה מכוסה בשתי שמיכות פוך. הבחורים הפשיסטים ההונגרים שלקחו אותו נהגו לחזר אחרי אחותי ולבקר בביתנו. חיינו בפחד תמידי.

לקראת סיום המלחמה, החזית הרוסית התקרבה, והרחוב שלנו הפך להיות החזית. בבניין שלנו לחמו גרמנים וממולו הרוסים. אחרי שקטיושה פגעה בתוך חדר הילדים שלנו נאלצנו לרדת למקלט, ואת אבא החבאנו בדירה של חברים. היה רעב וכשנהרג סוס ברחוב, אמא, כמו אחרים, חתכה נתח מבשרו ובישלה אותו בחצר. לבסוף הגיעו הרוסים ואנחנו הצלחנו לשרוד. אני תמיד זוכרת את היהודים שהתחבאו אך לא הצליחו להישאר בחיים. אלה שנתפסו נורו לתוך נהר הדנובה שמימיו האדימו, או נרצחו בדרך אחרת.

סם יהושע עצמון ומריון לבקוביץ'

סם: סבתי מצד אימי, מיטייה פומברג-פרומן, התאלמנה בגיל 72 ב-1931. לאחר מכן גרה תקופות שונות אצל בני המשפחה. שתיים מקרובות משפחתה עבדו במוסד פסיכיאטרי יהודי, שהיה ממוקם באזור מיוער מרוחק ושקט. פאולינה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית, ואחותה אלידה עבדה כאחות. הן הזמינו את סבתא לשם מתוך הנחה תמימה ששם תהיה בטוחה, מפני שהנאצים לא יפגעו באוכלוסיה של חולים פסיכיאטרים.

בינואר 1943 הגיע מפקד אס.אס. אשר הורה לפנות את כל החולים באותו הלילה, במטרה

 להפוך את המקום לבית הבראה לאנשי אס.אס. פאולינה ייעצה לחולים ולעובדים שכל מי שמסוגל יברח מיד. היא הייתה תחת שמירה, אך דאגה להשאיר את חדרה ריק לשעה כדי שהעובדים יוכלו לקחת ממנו את כרטיסי העבודה שלהם ולהצטייד בתלושי מזון. עובדים ובמיוחד אחיות, שהיו באותו הערב מחוץ למוסד, החליטו בכל זאת לחזור ולקשור את גורלם בגורל חוליהם בלי לדעת מה צפוי להם. באותו הלילה נלקחו כולם, נזרקו לתוך משאיות ומשם לקרונות רכבת והובלו לאושוויץ, ביניהם גם סבתא שלי. פאולינה ואחותה אלידה נשלחו לברגן-בלזן יחד עם עוד מספר קטן של עובדים.

מריון: סבתי מצד אימי, מיטייה פומברג-ונדרהורסט, הייתה חולת אלצהיימר ואושפזה בבית-החולים הפסיכיאטרי היהודי בו עבדו דודתי פאולינה ואימי אלידה. הן חששו שמא לא ימצא חן בעיני הנאצים שאמן מאושפזת באותו מוסד בו הן עובדות, ולכן הבריחו אותה לבית חולים פסיכיאטרי אחר לא יהודי.

גם סבתא שלי הגיעה בסופו של דבר למחנה וסטרבורג, ממנו נשלחו היהודים לאושוויץ. היא נפטרה עוד באותו המחנה. כעבור ימים מעטים הושמדו כל החולים וחלק מהעובדים. פאולינה דודתי ואלידה אימי הצליחו לשרוד את המלחמה. כאשר חזרה פאולינה להולנד הקימה מחדש את המוסדות היהודיים לחולים הפסיכיאטרים בהולנד, ואימי המשיכה לעבוד גם היא כאחות פסיכיאטרית ראשית.

צבי באומר

פרידה אחותי הייתה הגדולה בין שמונת הילדים במשפחתי. היא הייתה אז בת 34 ואני בן 15. בהתחלת המלחמה פרידה עבדה ביודנרט, המועצה היהודית שהנאצים הקימו לניהול הגטאות. חשבנו שבזכות עבודתה שם נהיה מוגנים. רק אחר כך הסתבר שהיודנרט שימש את הנאצים לריכוז היהודים למשלוחי המוות. כנראה שיהודים הלשינו על פרידה והיא נאסרה על היותה קומוניסטית.

פרידה הוחזקה בבית הסוהר אילבה הידוע לשימצה. שם עונתה, גולגלה עירומה

 על ריצפת בטון רטובה וקרה וכתוצאה מכך חלתה בשחפת. אנשי המחתרת הקומוניסטית הבריחו אותה מבית הסוהר והסתירו אותה בבית חולים לחולי נפש בו לא נערכו חיפושים. משם הבריחו אותה להונגריה, וציידו אותה במסמכים מזויפים. היא עבדה כמורה לצרפתית ולאנגלית לשתי בנותיו של אציל הונגרי. כאשר נודע לה שגם אני חי על מסמכים מזויפים, בבודפשט, לבדי, ואף מתאמן בארגון טרום-צבאי פרו-נאצי לחיזוק האמינות של זהותי, החליטה שהיא יכולה לסמוך עלי ולעבור גם היא לגור בבודפשט, כדי להיות לצידי. כך יכולנו מידי פעם להיפגש.

בבודפשט הייתי פעיל במחתרת הציונית. באחת הפעמים הלכנו פרידה ואני יחד להעביר תעודת חסות של וולנברג, שהגנה מפני גירוש לאושוויץ. אבל נלכדנו על ידי הגסטפו, הופרדנו ונחקרנו באכזריות במפקדה. פרידה ביקשה שישחררו אותי והסבירה שאני אחיה הצעיר ובסך הכל ילד. היא הוכנסה למחנה מעבר ממנו יצאו המשלוחים לאושוויץ, ואני הועברתי לידי המשטרה ההונגרית. נשפטתי לשלושה חודשי מאסר, הקשר בינינו נותק ולא ידעתי מה עלה בגורלה.

המחתרת הציונית שיגרה כומר, יהודי שהתנצר, שהעביר לפרידה תעודות מזויפות חדשות והיא שוחררה - כל זה נודע לי מאוחר יותר. עברנו עוד שנה וחצי של מלחמה. הודיעו לי שפרידה חיה ונמצאת בבודפשט, ועובדת בחנות ספרים באזור מסוים. הסתובבתי שם ימים בתקווה למצוא אותה, אך לא הצלחתי.

פרידה המשיכה להאמין בתיקון החברתי באמצעות הקומוניזם. אחרי המלחמה חזרה לגור בצ'כוסלובקיה, ואני עליתי לארץ. אחרי כארבע שנים רציתי לנסוע אליה אך הקיבוץ לא אפשר לי, אמרו לי שהיא רק אחות, לא אמא... לבסוף אפשרו לי את הביקור. פרידה התחתנה עם המפקד היהודי של הפרטיזנים, לא היו להם ילדים. הוא נפטר והיא נשארה לבד חולה בשחפת פתוחה. לאחר שביקרתי אותה היא נשלחה לבית מרפא בשוויץ בדבוס, שם נרפאה וגם הכירה את בעלה השני. הם חזרו יחד לצ'כוסלובקיה, וכאשר עמדו בפתח ביתה הוא ראה טנקים רוסיים ברחוב, קיבל התקף לב ומת. פרידה נפטרה ערירית לפני כשש שנים.

ציפורה סידי

כאשר נכנסו הנאצים לצ'כוסלובקיה, הם הכריזו על פרס לעיר שתניף דגל לבן ראשונה כסימן לכך שהיא נקייה מיהודים (יודנריין). סנינה, עיירה קטנה במזרח סלובקיה, הייתה הזוכה. הייתה זו עיר הולדתי. אחרי השואה ביקרו הוריי בסנינה, כמו כולם גם הם קיוו למצוא לפחות מידע על מישהו נוסף ששרד. אך רק שתי משפחות יהודיות מכל 80 המשפחות שהתגוררו בסנינה שרדו - האחת היא משפחתנו - ועוד כמה בחורות ובחורים בודדים בלבד. הייתי ילדה כבת 14, ושמעתי את הוריי מתלחשים. בסופו של דבר נודע לי הסיפור על משפחה של ידידים שלנו בשם משפחת רוחליץ.

רק בן אחד ממשפחת רוחליץ חזר לעיר ופגש עוד עשרה חברים מנעוריו, ששרדו

 את השואה בדרכים שונות. הם החליטו להתגורר זמן מה בבית הריק של משפחתו שנספתה. הם שוחחו עם אחד השכנים ואמרו שהם מצטיידים במזון והולכים לישון. בלילה השכנים שמעו צעקות נוראיות, פחדו לצאת, וראו דרך החלונות כנופייה במדי הצבא הרוסי בורחת מאותו הבית. באותה התקופה נודע באזור, כי קבוצת חיילים רוסים ערקו מן הצבא, הסתתרו ביערות ביום ובלילות עשו שמות, גנבו בקר, ורצחו. כך נרצחו 11 הבחורים ששרדו את השואה יחידים מכל משפחותיהם ולנו באותו הבית. בבוקר הכפריים הזעיקו את המשטרה, וכל ה-11 נקברו יחד בקבר אחים אחד.

כעבור זמן קצר הגיע הבן הבכור של משפחת רוחליץ, שהיגר לארצות-הברית עוד לפני השואה. נודע לו שאחיו ניצל והוא בא לחפש אחריו. כאשר הגיע לסנינה נודע לו על הזוועה. הוא ביקש לפתוח את הקבר ולהוציא את גופת אחיו, אך לא ניתן היה לזהותה. מאז כל שנה הוא פוקד את קבר האחים הזה. לסנינה לא שבו היהודים, לא הוקמה שם אנדרטה לזכרם, ומכל הקהילה היהודית נותר רק בית קברות ישן.

שאול שפילמן

הייתי בן 7 כשהחלה השואה. בן יחיד במשפחה חילונית, וינאית. רוב חבריי היו נוצרים, וגם הידידים של הוריי שהתארחו בביתנו. אהבתי מאוד את הוריי והייתה לי הערצה מיוחדת לאבי, שהיה הדמות הדומיננטית בבית. הייתה בינינו קירבה מיוחדת. הוא היה אדם נהדר, משכיל וחברותי, שעבד כמהנדס בחברת החשמל האוסטרית. אבא השקיע בי המון. היינו מטיילים יחד בימי ראשון בהרים, יצאנו לדוג באגמים, שטנו לאורך הדנובה והלכנו למשחקי כדורגל ומרוצי סוסים. כבר בגיל 6 למדתי לעשות סקי.

עם כניסת הנאצים לאוסטריה פוטר אבא מעבודתו בשל יהדותו. זמן

קצר אחר כך החל לעבוד בקהילה היהודית בוינה. באוקטובר 1942 גורשנו לגטו טרזנשטט. אבא עבד במינהלת הגטו, והיה פעיל גם בקבוצה שתכננה את בריחתם של מספר צעירים במטרה להביא לידיעת העולם את גורל היהודים באירופה. לצערנו, האס.אס. עלה על פעילותו וגורשנו לבירקנאו-אושוויץ בנובמבר 1943. זמן קצר לאחר הגיענו נפטרה אימי מטיפוס.

באחת הסלקציות של מנגלה נגזר גורלי לתאי הגזים, אך למזלי אבא, שעבד כפקיד בהנהלת המחנה, ראה את שמי ברשימה והעביר אותו לרשימת נערים שהועברו למחנה עבודה. כך הציל את חיי. כאשר אבי נשלח מאושוויץ לגרוסרוזן, מחנה עבודה בגרמניה, ידעתי שלא אראה אותו עוד. הייתי אז בן 13. לילות רבים עברו עליי בבכי. אבא היה המשענת היחידה שלי. שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בארץ, נשלח אלי מכתב מהקהילה היהודית בוינה ובו מידע כי אבי נספה ב-22 בפברואר 1945 בדכאו. אני משוכנע כי הוא מת תוך ייסורים ודאגה לי. כהורה אני מבין יותר כמה משפיע גורל הילדים על חיי ההורים. אבי ידע היטב מהו המקום הנורא שבו נשארתי, ואני מניח כי חרדה לגורלי ליוותה את כל ימיו הנותרים.

גם לחיי מתלווה חרדה מתמדת לשלום הילדים, ופחד כי משהו נורא עלול להפריד בינינו. את המסירות וההקרבה, להם זכיתי מאבי, העברתי גם לילדיי, והם העניקו אותה הלאה גם לילדיהם.