רואה את טוני קוקוץ' קורע רשתות

לא משנה אם אתם משתמשים בשם האיטלקי, הלטיני, היווני או הדלמטיאני של ספליט, בכל צורה ודרך יש לעיר החוף הקרואטית הזאת ייחוד. חיים בה אנשים בגובה שני מטר ויותר ובנות של 1.85 מ' לפחות, במינונים שמזכירים את כמויות האבי לוי והדוד כהן שיש לנו כאן. צריך לעבור ברחובות כדי להאמין: אתה נכנס למאפייה כדי לבלוע בצק טרי וריחני, ומיד ניגש אליך קונדיטור של 2.06. רוצה לקנות בגדים לילדים, באה לקראתך זבנית בגובה 1.92. פעם אפילו הסתובבתי שם עם מישהו שזרק על המדרכה בדל סיגריה, ואני לא יודע מאיפה הוא קפץ עלינו, אבל השוטר שבא לעשות לו נו־נו־נו היה 2.08. בחיי. מישהו עדיין מתפלא שמהעיר הזאת יצאה המענגת שבקבוצות הכדורסל האירופי מאז ומעולם?

ואיך היא יצאה: להבדיל ממכבי תל אביב של אמצע העשור הנוכחי - שהציגה כדורסל מדהים בשתי הזכיות הרצופות שלה עם שאראס, פארקר, וויצ'יץ', באסטון, בורשטיין וגרשון - ספליט לא היתה צריכה לאסוף אנשים מכל קצות תבל. זה מה שעושה את הסיפור שלה ליותר תמים, יותר מקורי, יותר קולנועי אם תרצו. וכנראה שגם יותר חד־פעמי. הכוכבים הבולטים שלה היו כולם ילידי המקום, עיר של 150 אלף תושבים באותה תקופה. דינו ראדג'ה, טוני קוקוץ', ולימיר פראסוביץ' וז'אן טבק נולדו וצמחו שם. בבוקר הם התאמנו, בצהריים השתדלו לא לזרוק סיגריות על המדרכה, ובערב עלו לשחק מול הקונדיטור והזבנית.

החודש מלאו 20 שנה בדיוק לזכייה הראשונה מתוך השלוש הרצופות של יוגופלסטיקה ספליט בגביע אירופה. מלבד ריגה בסוף שנות ה־50, אף קבוצה אירופית לא זכתה בשלושה תארים יבשתיים רצופים. ומבלי להכיר את הלטבים של הכדורסל המוקדם ההוא, אני מניח שספליט של סוף האייטיז היתה עושה להם קרקס. אם כי קרקס היא אולי לא המילה הנכונה כאן: שחמט, חידון, בית ספר, אקדמיה - כל מושג אחר שהמשמעות שלו היא לגרום לך לחשוב - זה כבר הרבה יותר מדויק.

סרנדה לאיש ארוך

המשחק של ספליט הגדולה היה פשוט, אבל מתוחכם ומתואם. הוא הוציא את היריבה משלווה ואת השלווה מהיריבה. זה היה מין כדורסל כזה של דברים בסיסיים, כמו הנחת היסוד שלפיה מעוף הכדור בעת מסירה לעולם יהיה קצר יותר מאשר שחקן שמכדרר בריצה וצריך להתגבר על מכשולים בדרך. זאת היתה חבורה של שחקנים צעירים, בני המקום כאמור, שבאמת שיחקו בשביל המועדון שגידל אותם וגילה אותם לעולם, כמו גם בשביל הבית והמשפחה. ההורים, בני הדודים, השכנים, החנווני מהמכולת - כולם באו לראות מקרוב את תוצרת העיר שהגיעה לפסגה האירופית. הרגליים הצעירות חברו לכל שאר התכונות הטובות, ועשו את שאר העבודה. והיה שם גאון אמיתי אחד בשם טוני קוקוץ'.

ברקע: עשרות אנשים שאפילו אותם כבר לא מעניין לקרוא עכשיו כתבה על יוגופלסטיקה (צילום: יוסי רוט)

אם יש מישהו בעולם הזה שאי פעם קינאתי בו קנאה עזה במיוחד, זה הבחור. בן גילי, הנקניק הזה. אפילו צעיר בכמה חודשים. ואני יושב לי מול הטלוויזיה בעיר האורות פתח תקווה של סוף ה־80, עדיין חייל, בולע במבטים את קווין מגי, קני בארלו ולבאן מרסר, ומסתכל עליהם מלמטה למעלה כמו שמביטים על אלילי ספורט. והנה קוקוץ' השחיף, יחד עם דינו ראדג'ה המבוגר ממנו בשנה, עושים מהם צחוק בגמר גביע אירופה במינכן 1989.

האמת, וואחד שחיף. בגיל 21 ובגובה 2.11 מ', טוני קוקוץ' שקל 84 קילוגרם. אחרי בדיקת כרסים מול המראה אבקש מכל אחד מכם לעלות על המשקל שאתם מחביאים מתחת למיטה ולמצוא את ההבדלים, כדי להבין באיזה פיגורה נדירה הבחור הזה הסתובב באותם ימים. שלא לדבר על הכדורסל שלו: היה לו שילוב מנצח של הטעיות גוף מדהימות, כדרור מטעה ביד שמאל, קליעה מבחוץ, חדירה לסל ויכולת מסירה פנומנלית. והיו לו הצעדים הארוכים ביותר בהיסטוריה. כל צעד כמו שישה של ניל ארמסטרונג, וזה רק בחצי של הצעד וחצי. הוא היה החבילה השלמה. תג איכות על כל מהלך, חוכמה שעוטפת כל צעד. שחקן חוץ בגובה של סנטר. לא היה דבר כזה באירופה עד אליו.

לא הבנתי אז, ורק בקושי אני מבין היום, איך קוקוץ' עשה את מה שעשה. אם כי נדמה לי, ואומר זאת בזהירות, שעליתי לפחות על חלק מהעניין: תנועות הגוף שלו היו לא אחידות. קוקוץ' הותיר לפעמים תחושה שהוא מתפרק תוך כדי תנועה. מושך שמאלה, אבל מוסר ימינה; פותח בתנועה קדימה, אבל נסוג לאחור וזורק; גונב שני צעדים אחורה, ואז פתאום דוהר קדימה. זאת טענה שאי אפשר להוכיח, אבל לדעתי הכנה והצנועה היו לספליט ההיא לפחות שני קוקוצ'ים.

הקטע של הספליטים היה סגור ונעול בגבולות יוגוסלביה בחלק השני של שנות ה־80. כלומר, הם זכו באליפויות ובגביעים מקומיים (אם כי רק אחרי שדראז'ן פטרוביץ' עזב את היריבה המושבעת ציבונה זאגרב לטובת ריאל מדריד, ואחר כך גם לאן.בי.איי), אבל אף אחד לא ממש התעניין בהם ברמה האירופית והעולמית. ספציפית מול מכבי תל אביב, הסיפור נכנס להילוך גבוה בגמר במינכן ב־1989 - אותו אירוע שחוגגים לו עכשיו 20.

אם עבור ספליט היה הגביע הזה צ'אנס ראשון להניח את גביע אירופה לאלופות בארון, עבור מכבי הוא היה הזדמנות להיפטר סופסוף מהצל של מילאנו. בשנתיים שקדמו לפיינל פור במינכן ראתה מכבי פעמיים איך בוב מקאדו, דינו מנגין ומייק דאנטוני לוקחים גביע על חשבונה בגמרים בלוזאן ובגנט. ופתאום אין מילאנו, ויש אנחת רווחה באוויר.

כולם ידעו אז שספליט מסוכנת, אבל לא העריכו נכון עד כמה. לראות פתאום בגמר את הבייבי־פייסס של הצעירים היוגוסלבים, מין דווידים מודרניים שלא התחזקו אפילו בגוליית אמריקאי אחד - זה נתן למכבי תחושה של הזדמנות אמיתית. מבחינתה, כל עוד בוב מקאדו ו־20 הנקודות הקבועות שלו אינם באזור, זה כבר יתרון גדול. מעבר לזה, יש מצב שמכבי באה מעט שאננה אחרי שני ניצחונות על ספליט באותה עונה. אחד מהם בהפרש נקודה בחוץ, והשני בבית, שבועיים לפני הגמר עצמו, ב־12 נקודות. זה היה משחק שלא קבע דבר, כיוון שהקבוצות כבר הבטיחו את עלייתן לפיינל פור. ההפרש הגיע ליותר מ־20 נקודות וספליט שיתפה שחקני ספסל רבים, כך שיכול להיות שמכבי הרגישה משוחררת ומוכנה לטרוף את הגביע.

אבל בגמר הכל התפוצץ בפנים. ראדג'ה קלע 20, קוקוץ' 18 ופראסוביץ' 12, והם הובילו את הקבוצה עד לגביע, מול מגי ההמום שנתקע על 10 נקודות בלבד. דושקו איוונוביץ', היום מאמן טאו ויטוריה, הוסיף 12 נקודות משלו ורץ להניף את הגביע כקפטן וכאיש המבוגר ביותר בקבוצה. 69:75 לספליט.

משלוש יוצא שלוש

גם אם משתמע אחרת, ספליט היתה קבוצה שלא דרסה; לא היו לה כלים לדרוס. לראיה, תבנית ההפרשים הקטנים והתוצאות הנמוכות חזרה על עצמה גם בשני הגמרים הבאים - נגד ברצלונה ב־1990 בסרגוסה, וב־1991 בפריז. הפערים הסופיים היו קטנים, אבל כדי למחוק אותם נזקקו היריבות למערכת עצבים תקינה ומושלמת. פיגור של חמש נקודות הרגיש כמו עשר, פיגור בשמונה נראה כמו 15. השחקנים שם ידעו לסחוט בחוכמה עבירות בדקות האחרונות, להגיע לקו העונשין, ולקלוע באחוזים גבוהים גם תחת לחץ. בסופו של דבר נשענה הקבוצה על שחקנים צעירים ולא מאוד מנוסים, ובכל זאת, העליונות של קוקוץ' ברגעי ההכרעה - ואולי יותר מזה, קבלת ההחלטות שלו - עשו את ההבדל.

ספליט העדיפה למשוך את השעון כדי להשתמש בחשיבה העדיפה שלה על פני היריבות. כל שנייה שעברה, ואני מזכיר לכם שאנחנו מדברים על תקופת שעון 30 השניות, עזרה לה לפרוח וליריבה להתעייף. מנטלית לא פחות מפיזית, אגב: זאת היתה החלטה מושכלת, שבבסיסה עמד הרעיון שעדיפה הדרך הזאת על פני התמודדות ותחרות ישירה באתלטיות של השחקנים השחורים ממול. למעשה, רק בדינו ראדג'ה היה אפשר למצוא שילוב של אתלטיות ופיזיות ברמות הגבוהות ביותר, ולא תמיד זה הספיק. זאת קבוצה שבה היתה לקוקוץ' סמכות מלאה לקבל על עצמו את המהלך הבא, ההחלטה הבאה, קצת כמו בתקופות מאוחרות יותר של פטאר נאומוסקי באפס פילזן או דיאן בודירוגה בפנתינייקוס. אינטליגנציית המשחק והשימוש בראדג'ה מתחת לסל, שגרם לקווין מגי ולמרסר להיראות שפופים וחבולים, יצרו בספליט קבוצה שלא היה אפשר לעמוד בפניה במאני טיים.

הזכייה הגדולה מכולן היתה דווקא השלישית. מכבי תל אביב אמנם לא שיחקה בגמר אחרי תבוסה ב־34 הפרש לברצלונה, אבל ספליט דווקא כן. אם כי זאת היתה ספליט קצת אחרת. נסו את זה: בוז'ידאר מאלקוביץ', אבי הרעיון והשיטה ומי שעבד ארבע עונות רצופות בקבוצה ולקח אותה לתארים מכל הסוגים, נשלף ממנה לטובת משרת אימון בברצלונה. הספרדים כל כך התלהבו משיטת המשחק של ספליט, שהם החליטו לפרק אותה מהראש ולא מהזנב ולקחו לה את המאמן. הרבה כסף היה שם במזוודה, אני מניח, ובסופו של דבר האיש הביא אותם לעוד גמר אירופי.

קוקוץ' מצידו הפך לשם דבר בכל היבשת. הטריקים שלו נלמדו, יריבות השקיעו בלעצור אותו את עיקר האנרגיה, ודיבורים ראשונים על מעבר לאן.בי.איי התחילו כבר אז. הצעות כספיות גם הן לא איחרו לבוא, ובמבט לאחור ההישארות שלו לעונה נוספת ואחרונה בספליט נראית מפתיעה מאוד. אם סיפור עלייתו וזריחתו היה מתרחש היום, הוא היה נשלף משם לאן.בי.איי הרבה קודם.

בנוסף לשני אלה, דינו ראדג'ה עזב שנה לפני כן לרומא תמורת חוזה עתק, בימים שאיטליה משכה אליה את השמות הבכירים ביותר. שנה אחת אחריו יגיע לשם גם קוקוץ' ויחתום בבנטון טרוויזו, כתחנה אחרונה לפני המעבר לשיקגו בולס וההתחברות למייקל ג'ורדן ולסקוטי פיפן.

זאת לא היתה אותה ספליט אפילו בשם. הקבוצה החליפה את הספונסר וחתמה עם פופ 84. במקביל נשברו הכללים והמוסכמות, ולפתע נחת בקבוצה - שומו שמיים - אמריקאי לכל דבר. אמנם רק אחד, שנראה קצת מוזר ותקוע ולא שייך, ובכל זאת, תכירו את אייבי לסטר. האיש שאפילו ויקיפדיה לא כתבה על שמו ערך עד היום הזה, אבל בעברו הוא אלוף אירופה.

לסטר היה, איך להגדיר זאת הכי טוב, שחקן שספק אם מכבי ראשון לציון היתה מוצאת אותו מתאים. ספליט הקריצה אותו לא־ברור־מאיפה כדי למלא את הקו הקדמי שנפגע עם עזיבתו של ראדג'ה, וקידמה את זוראן סאביץ', ששנה אחת קודם לכן קלע ארבע נקודות בגמר. התוצאות היו מדהימות: מאלקוביץ', הפעם מהצד השני, אמנם ידע הכי טוב מכולם איך עוצרים את קוקוץ', ובלם אותו עם הכוחות הברצלונאיים שלו על שמונה נקודות בלבד, אבל סאביץ' חתך את הספרדים במשחק של 27 נקודות (אחרי 25 בחצי הגמר נגד פזארו), ולסטר עשה את מה שהוא יודע הכי טוב: לבוא משומקום ולהפתיע. 11 נקודות היו לו במשחק ההוא, וספליט עמדה במשימה לשמור על התבנית המנצחת: 65:70 ליוגוסלבים על חשבון ברצלונה, שנה שנייה ברציפות וגביע שלישי ברציפות בסך הכל. למעשה, ספליט היתה לברצלונה מה שמילאנו היתה למכבי תל אביב: נאחס.

ההיית או חלמתי

בקיץ 1991 הסיפור תם ונשלם. קוקוץ' עזב לטרוויזו, ומלחמת האזרחים ביוגוסלביה הרסה את כל השאר. צריך לזכור שספליט שייכת לאזור הקרואטי; על אף החברויות, הדרכים המשותפות והנאמנות רבת השנים, שחקנים ממוצא אחר נאלצו לברוח מהמקום. סאביץ' למשל - סרבי שהיה סמל להצלחה וזכה בשני גביעי אירופה רצופים, שתי אליפויות ושני גביעים ביוגוסלביה - ברח לבוסניה, שם נולד. הוא קלט ראשון שתם הפרק המוזהב בספרה של הגדולה שבקבוצות אירופה, ושמצפה לה עתיד אחר.

דמיינו את זה: טור בן שלוש מכוניות עושה את דרכו אל מחוץ לספליט. סאביץ' נוסע ראשון, כמי שיזם והנהיג את רעיון הבריחה; במכונית הגולף החצי מסחרית שלו יושבת גם החברה הקרואטית שלו אניטה, היום אשתו. במכונית השנייה, מרצדס, נוסעים לוקה פאביצ'ביץ' הסרבי וילד בן 18 בשם בורקו ראדוביץ', שהעתיד יביא אותם לשחק שנתיים מאוחר יותר כצמד הזרים של הפועל נהריה בישראל. בשלישית יושבים נבוישה ראזיץ' ואיתו החברה של פטאר נאומוסקי, עוד בחור צעיר שהספיק לעזוב למקדוניה, מקום מוצאו, אחרי שהחליט עוד קודם לעזוב את הקבוצה בכל מקרה. סאביץ' והחברה שלו הגיעו עד לזניצה, עיר הולדתם היושבת מרחק שעה מסראייבו. ראדוביץ' ופאביצ'ביץ' המשיכו למונטנגרו. הם לא דיווחו לאיש בספליט על כוונותיהם, פשוט לא אמרו כלום. רק ארזו, קיפלו הכל ונעלמו.

זאת היתה ההחלטה הטובה השנייה של סאביץ', ועוד יתברר בהמשך שהאיש הזה הצליח ברוב החלטותיו כשחקן. את הצעד הראשון החכם הוא עשה שנתיים קודם לכן, כשהעדיף את ההצעה של ספליט על פני זאת של ציבונה זאגרב, אף שהיתה פחות טובה מבחינה כספית. הוא הכיר את דינו ראדג'ה וגוראן סובין, ובכלל רצה לשחק בקבוצה מנצחת. ספליט גמלה לו והעלתה אותו אל פסגת אירופה. משם הוא הגיע אל ברצלונה ואל מאמנו לשעבר, אלא שמחשבות על נקמה ספרדית ספורטיבית בספליט כבר לא היו רלוונטיות: ספליט ירדה מגדולתה. סופית.

מאז ועד היום עסוקה הקבוצה במלחמת הישרדות. מצד אחד היא מייצרת שחקנים גדולים כמו ניקולה וויצ'יץ' למיטב קבוצות אירופה, או רוקו אוקיץ' לאן.ביי.איי, ומצד שני חיה את היומיום הקשה כקבוצת מרכז טבלה ומטה בליגה האדריאטית - ניסיון לשחזר את הליגה היוגוסלבית הגדולה של פעם. ראדג'ה הוא נשיא הקבוצה. איוונוביץ' הפך לאחד הבכירים שבמאמני אירופה. מאלקוביץ' המשיך למקומות אחרים וקצר הצלחות, אבל נראה שהוא מעבר לשיאו. פראסוביץ' מאמן בציבונה זאגרב, פאביצ'ביץ' בברלין. סאביץ' הוא ג'נרל מנג'ר בבולוניה, נאומוסקי כבר פרש, ראדוביץ' עדיין מכתת רגליים בליגה סלובקית זו או אחרת, ז'אן טבק עוזר מאמן בריאל מדריד, ולגוראן סובין יש בן בשם יוסיפ שממשיך את דרכו בקטנה.

וקוקוץ'? כבר מזמן לא שחיף. הוא העלה די הרבה קילוגרמים מאז שהגיע לשיקגו בולס, וחי באילינוי אחרי קריירת אן.בי.איי ארוכה שהסתיימה לפני שלוש שנים. מפעם לפעם הוא קופץ לביקור בקרואטיה, כדי להעביר באנשים צמרמורות ולהזכיר לכולם איך נראה חלום במציאות: קצת שמן, קצת פחות זוהר, עדיין בלתי נשכח.