ליהנות מכל העולמות
יוסי ברג ועודד גרף הם הייצוא הישראלי הלוהט החדש בסצנת המחול בגרמניה. בראיון לקראת נסיעה לדרזדן, שם ישיקו יצירה בבית האופרה המקומי, הם אומרים "האולטימטיבי הוא ליצור בארץ ובחו"ל במקביל". סיפור הצלחה
אחרי שנים של יצירה בלתי פוסקת בתוך סצנת המחול הישראלי, הגיע הזמן של הרקדן והכוריאוגרף יוסי ברג לפרוץ החוצה, מעבר לגבולות עצמו ומעבר למגבלות השיח המקומי. זה קרה במקביל לחיבור ראשוני ועמוק עם עודד גרף, רקדן, יוצר ושותף לעשייה ולחיים. בשנתיים האחרונות, במקביל לחיים, הם התחילו לנסוק.
זה התחיל בהזמנות להופעות בחו"ל והמשיך ביצירה משותפת עבור להקות ובתי אופרה ברחבי אירופה. בסוף השבוע הם נוסעים לגרמניה, שם הוזמנו להעלות בבכורה עולמית יצירה חדשה בבית האופרה של דרזדן.
מתוך "Heroes". מתחילים לנסוק (צילום: יקובו ויטשן)
בפרויקט החדש, ששמו עדיין לא ידוע, ירקדו, בין היתר, רקדנים מלהקות מובילות כמו אלו של פינה באוש, סשה ואלץ ואנז'לין פרלז'וקאז. גרמניה הפכה לבית שני עבור שני היוצרים הצעירים האלה ובכל זאת, לקראת הבכורה שתיערך בחודש יוני הקרוב, עושה הרושם שההתרגשות רבה במיוחד. "זה לא ברור מאליו", הם אומרים, "בכל פעם כשאתה עומד לפני תהליך היצירה וגם כשאתה בתוכו, משהו קורה. זה מקום לא בטוח".
"שלישייה מכנית בארץ חמה". בשיתוף עם Dansesene קופנהגן (צילום: גדי דגון)
היצירה החדשה, שמוגדרת כעבודה לרקדנים גברים בלבד, נתמכת על ידי ארגון TanzPlan, גוף ממשלתי שמתקצב פרויקטים שונים בתחום המחול ברחבי גרמניה וגם בזה אין שום דבר ברור מאליו.
נדמה שנקודת המפנה הייתה לאחר הזכייה המשותפת בתחרות לכוריאוגרפיה שנערכה לפני כשנה וחצי בהאנובר, בה זכו במקום הראשון עם העבודה "רוב היום אני בחוץ", שנחשפה לראשונה במסגרת פרויקט "הרמת מסך" במרכז סוזן דלל. משם החל הכל להתגלגל. הם הוזמנו לפתוח ולנעול ערב גאלה של רקדנים סולנים מבתי אופרה שונים, שנערך ברג'נסבורג ומצאו לעצמם קהל אוהד ומעוניין.
עשייה מועשרת
"יש בגרמניה סצנה מרכזית של מחול. יש בה כוריאוגרפים שהשפעתם על המחול העולמי אדיר, בין אם אנחנו מדברים על פינה באוש כמובן, או על וויליאם פורסיית וסשה ואלץ", אומר ברג, "בעצם כך שנפתחה הדלת לעולם הזה, זו הזדמנות אדירה בשבילנו ללמוד ולהתנייד ולהעשיר את היצירה. במובן זה גרמניה נהדרת, כי היא מלאה במרכזי מחול ובתי אופרה. הפיזור הזה מאפשר לנוע ובכל פעם שאנחנו נוסעים, אנחנו נחשפים לכל העושר שקיים בה. זה בפירוש משפיע על העשייה ונכנס לתוכה".
"Goliath". מקום ראשון בתחרות דיאגילב בפולין (צילום: Maciej Hardrych)
ברג מביא כדוגמה את הביקור האחרון בברלין, שנערך לפני כחודשיים. "השתתפנו בפסטיבל שמתמחה במחול גרמני ויצא לנו לעבוד במסגרת הזו עם רקדנים מקומיים, שזו חוויה מרתקת", הוא אומר ומסביר, "ברוב להקות המחול של בתי האופרה בגרמניה עובדים רקדנים שבכלל לא באים מגרמניה וכל נושא חילופי התרבות חזק מאוד. זה קיים גם בישראל. אם תסתכלי על להקת בת שבע, למשל, שמחציתה לפחות אינם ישראליים, זה סממן חזק מאוד של להקה שאי אפשר להתכחש לו. זה היה כך גם כשאני רקדתי בבת שבע וזה חלק מהיופי, כי השפה של המחול מאפשרת רבגוניות".
"Roots" בביצוע להקת דונלון דאנס של בית האופרה סארברוקן (צילום: Ione Saizer)
הפעם, כאמור, בחרו השניים ליצור לרקדנים גברים בלבד, לחפור בנבכי הגבריות, לפרק ולהרכיב מחדש את הנושא. "זו לא העבודה הראשונה שאנחנו יוצרים רק לגברים, אבל הפעם המרכז הוא הדינמיקה הקבוצתית והתעסקות במין ובמיניות", אומר גרף. "גם לעובדה שאנחנו גברים ישראלים שמתעסקים בנושא הזה בעבודה עם גברים אירופיים יש משמעות". ברג מצדו מבאר: "עניין אותנו לעסוק בסטריאוטיפים הגבריים שקיימים בישראל. להיות רקדן, גבר, כוריאוגרף.
"בקונטקסט הישראלי זה בא עם משקל ושאלות כמו מה זה בדיוק הגבריות הישראלית, אם יש כזה דבר בכלל, ואם כן איפה היא עומדת מול הגבריות האירופית, מעסיקות אותנו. מעבר לכך, משהו במהות של חבורת גברים שרוקדים ביחד מעורר מבחינתנו, כי יש בתוך הקבוצה הזו הרבה מתח טעון".
היצירה שלכם מתחילה בסיפור או שאתם מכוונים לרגשות שהם יותר אבסטרקטיים?
"בעבודות קודמות התעקשנו מאוד על נרטיב והתחלנו מסיפור", אומר גרף. "אבל למען האמת מצאנו שזה מרחיק אותנו מהאינטואיציה ומהקרביים שהם מקור היצירה. אנחנו שואפים ללכת ככל שניתן למקום האינטואיטיבי, להיכנס לסטודיו עם פחות ידע מוקדם ויותר מקום לדברים שצצים וצפים תוך כדי תהליך.
"הפעם, ההשתדלות היא לעשות בחירות פחות מודעות, למרות שאני משער שבסופו של תהליך נגיע לנרטיב, כי יש לנו צורך לתת לזה קונטקסט מתוך החיים שלנו, שזה באמת סטריאוטיפים והבדלי מנטליות ותרבות".
"My Space". מיצג מחול שעלה במקביל בברלין ובתמונע (צילום: Dieter Hartwig)
לא קל להיות יוצר עצמאי בישראל ועבור ברג וגרף, כמו עבור יוצרים אחרים, החל בקבוצת "קליפה" וכלה ביסמין גודר, העבודה בחו"ל מאפשרת אורך נשימה, ולא רק במובן הכלכלי. "כשאנחנו יוצרים בארץ, תמיד יש מי שישווה אותך למה שקיים פה", אומר גרף, "יש מטען דחוס בביצה התל אביבית של יצירת המחול.
"מעבר לכך, יש כמובן את הלחץ הסביבתי המוכר של חיי היומיום בארץ. כשאתה בישראל אתה מוקף בחדשות, בטלוויזיה, בניסיון היומיומי לשרוד וזה מאוד מקשה עליך להתפקס על מה שאתה עושה. זה נשמע שולי, אבל כל הדברים שמקיפים אותנו הם הסחת דעת שלא קיימת בחו"ל. כשאני בגרמניה, בטייפה או בפריז אני מתעסק במה שאני רואה ברחוב, באסתטיקה של הדברים וביחסים בין האנשים. זה חודר אל הסטודיו. כשאני בארץ, אני מתעסק בפרקטיקה של החיים".
"רוב היום אני בחוץ". זכה בתחרות הכוריאוגרפיה בהנובר ובפרס משרד התרבות (צילום: תומס אמרפיל)
ברג לא מתאפק ומפרק את הפרקטיקה לגורמים. "צריך להודות שמבחינה טכנית, כשאתה מופיע או עובד בחו"ל, היומיום נוח יותר, אפילו ברמה של חדרי החזרות", הוא אומר, "אתה עובד בסטודיו קבוע בשעות עבודה קבועות, שזה משהו שלא קיים בארץ. בחרנו לעבוד כיוצרים עצמאיים ובארץ זה אומר להילחם על זמני חזרות ועל אולמות בתוך כאוס ארגוני. אבל אני מרגיש בר מזל שיש לי את הפריבילגיה ליצור גם בארץ וגם בחו"ל. זה מאזן ומזין אחד את השני".
בהתחשב בעובדה שיצירה ככלל, ומחול בפרט, נתפשים כתחומים רווי אגו, איך יוצרים ביחד ובסינכרוניזציה שכזו?
ע"ג: "לאט. עברנו תהליך למידה ארוך ומפרך. זה התחיל מתהליכי יצירה שבהם בכל פעם מישהו אחר הוביל את הדרך. משם עברנו ליצירות שהן 100% שיתופיות, אבל אז כבר היו לנו הכלים לעשות את זה מבלי לאבד את עצמנו בתהליך.
כל אחד מאיתנו מביא את עצמו, את עולם הדימויים והדמיון שלו ותוך כדי עיבוד משותף, הנסורת נושרת ובשלב הסופי קשה לומר מי הביא מה. הדיאלוג הזה מפרה אותנו".
י"ב: "יש בזה משהו מחזק, כי יצירה היא מקום מאוד בודד וכאן המעמסה היא על שנינו".
העבודה החדשה תציג בבכורה בבית האופרה של דרזדן שלוש פעמים. לאחר מכן תציג גם בפסטיבל Bytom שבדרום מזרח פולין, שם הופיעו השניים בשנה שעברה עם יצירה קודמת.
אם הכל יסתדר כשורה, גרף וברג מתכננים להעלות גירסה ישראלית של היצירה החדשה גם בארץ, עם רקדנים כחול-לבן. "אנחנו נמצאים הרבה מאוד בסיורים ובעבודה בחו"ל והתחושה היא שאין לנו מספיק זמן בארץ לפתח יצירות ולהופיע", אומר גרף, "לקבוע תאריך להופעה בישראל דורש תכנון מוקדם כי אין מספיק אולמות, ולכן במידה רבה התחושה היא במובנים מסוימים שהעבודה בחו"ל מעכבת את ההתפתחות שלנו בארץ. מצד שני, היא מאפשרת לנו להתפתח מבחינה מקצועית ומבחינה כלכלית זה קרש הצלה".
ברג, מצדו, אומר שבחיים בין לבין יש אלמנטים אופטימליים. "בסופו של דבר, כל אמן רוצה לזכות להכרה בפלטפורמה הבינלאומית ולממש את עצמו. זה טוב מכל הבחינות", הוא אומר. "האולטימטיבי זה ליצור בארץ ובחו"ל במקביל, וליהנות מכל העולמות. זה דורש תיאום והבנה ברורה שתיאלץ לוותר על דברים, כמו למשל על היקף פעילות בארץ".