כמעט בוקר, ולא בא לי ללכת הביתה. התאהבות
ידיך מלטפות את פניי. אני מחייכת. גם אתה. החיוך מתרחב, ואז אנחנו צוחקים, צחוק מתגלגל ומשוחרר. משהו בהחלט קורה פה, משהו מיוחד. דווקא אחרי שפוטרתי, מצאנו זה את זה
אני מוכנה להישאר כאן כל החיים, אמרתי לעצמי, וחס וחלילה לא בקול רם.
הסתכלנו זה לזה בעיניים. שנינו רציניים. "יש לנו את אותו צבע בעיניים?" אני שואלת אותך ואתה מהנהן. לשנינו גם משקפיים. אבל עכשיו אנחנו בלעדיהם. מסתכלים זה בזה. מקרבים עוד ועוד את העיניים. "אתה יודע, לדויד גרוסמן יש קטע בספר שהוא כותב על מבחן ראייה שהוא רוצה לעשות לאשה של חייו. לקרב עוד ועוד את העיניים, עד שהאישונים ייגעו אלה באלה, והם יבכו באותן דמעות".
אתה מהנהן. אולי זה מוקדם מדי בשביל הסיפורים האלה שלי. אני אשתוק. אנחנו עדיין מביטים זה בזה. ידיך מלטפות את פניי כל הזמן. לאט לאט אני מחייכת. ואז גם אתה. החיוך הולך ומתרחב. וגם שלך. ואז אנחנו צוחקים לגמרי, צחוק מתגלגל ומשוחרר. משהו בהחלט קורה פה, משהו מיוחד. השעה כבר ארבע בבוקר, ואני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר בעולם.
למען האמת, אנחנו מכירים כבר שנה. כשהגעת למקום העבודה, האנטנות שלי בדקו אותך. בירור קצר העלה שאתה גר עם חברה. "אוקיי", אמרתי לרדאר, "הוא יורד מהפרק. תמשיך לסרוק את הסביבה". מתישהו גם ראיתי טבעת מנצנצת על אצבעך. " למה תמיד כל הטובים תפוסים כבר?" חשבתי בעצבות האופיינית לי. בפעם הראשונה שנדבר על זה, אתה תגיד שדמיינתי. מעולם לא היתה לך טבעת. ושאפסיק לחפש תירוצים למה הייתי אדישה אליך כל הזמן הזה.
"חצוף!" אני מקניטה אותך. "אתה לא שידרת שום עניין. וחוץ מזה, אני לא מתעסקת עם נשואים".
אתה צוחק, וכשאנחנו נפגשים אתה מראה לי סימנים שהטבעת הדמיונית שלי השאירה לך על האצבע, ואנחנו שוב צוחקים. "הייתי בקשר רציני אז, אבל מה את כבר חיתנת אותי?" אתה עוקץ. "חוץ מזה נפרדתי ממנה לפני עשרה חודשים, למה את לא מתעדכנת? נו באמת".
"כנראה היינו צריכים את הזמן להתבשל"
אנחנו ממשיכים להאשים זה את זה באדישות שנגררה שנה. רק שלום-שלום מידי פעם, אף לא שיחה שמתפתחת. "כנראה היינו צריכים את הזמן להתבשל", אתה אומר. אחר כך נתחיל להיזכר בכל מיני דברים שאנחנו בכל זאת זוכרים זה מזה. אני זוכרת אותך יושב המום כל בוקר במטבחון ושותה קפה בדממה, כמו אוטיסט שאי אפשר לתקשר איתו. ואתה נזכר פתאום שבוקר אחד פניתי אליך. אתה מרוב בלבול השבת לי בכינוי "אחי", ואני עניתי שבפעם האחרונה שבדקתי את עצמי, עדיין הייתי אשה. אתה התפדחת, ואחרי שהלכתי שאלת את עצמך מה לעזאזל אתה עושה.אז באופן אירוני, כמו שהחיים יודעים לעשות לנו, דווקא אחרי שפוטרתי, מצאנו זה את זה.
מישהו מעניין הסתכל לי בכרטיס באתר, בלי תמונה. שלחתי לו הודעה. הוא כתב לי בחזרה. עדיין בלי תמונה, אבל כבר מספר לי שאנחנו מכירים. אני שוברת את הראש מי הבן אדם הזה, אולי דיברנו כבר פעם ויש סיכוי שאני לא זוכרת. אבל אני לא מוותרת ושואלת אותך מאיפה אנחנו מכירים. אתה סוף סוף שולח תמונה, ואני מזהה את החמוד ההוא הנשוי מהעבודה. היפיוף הממושקף, זה עם כפכפי טבע נאות, שיושב בבקרים לשתות קפה לבד. מה הוא עושה כאן??? אני שואלת את עצמי.
אתה מזמין אותי למסנג'ר. יום שישי, צהריים. אנחנו מתחילים שיחה. כעבור שעה וחצי כבר ברור לשנינו שאנחנו קובעים לערב. אני כותבת לך: "תחשוב על מקום ראוי להיפגש ונדבר בערב". אתה עונה לי שכבר חשבת.
"חושב מהר!" אני מציינת.
"אני חייב", אתה משיב, "אחרת אאבד אותך".
תשובה טובה, אני מחייכת לעצמי. "אז איך אני אזהה אותך?" אני צוחקת, "בכל זאת, פגישה ראשונה".
זה לא בליינד דייט. אבל בכל זאת, אני תוהה אם הכימייה מהמסנג'ר תעבוד גם במפגש. הדייט שלנו, שנמשך 14 שעות רצופות, מוכיח לנו שהיא עובדת מצויין, הכימיה. בשתיים בלילה אנחנו באוטו ליד הבית שלך. אני יודעת שחשוב שניפרד עכשיו, כדי לא להיסחף ולהרוס משהו שחשוב לשנינו. אבל גם אתה לא רוצה להיפרד עדיין, ואתה אומר לי שאנחנו אנשים בוגרים, שאנחנו מבינים שצריך ללכת לאט, ושאנחנו מכבדים זה את זו, ושאנחנו נצליח לעמוד בפיתוי. אני מוכנה.
וככה אנחנו נשארים יחד עד הצהריים שלמחרת. אתה נותן לי פיג'מה ומברשת שיניים. אנחנו עוצמים עיניים, אבל לא ממש נרדמים. ואנחנו לא מורידים בגדים. נצמדים, נאחזים, מלטפים, צוחקים, מנשקים, רוצים, חושקים, מתייסרים, מתגרים, נושכים, מתחבקים בכל התנוחות האפשריות. "יותר צמוד מזה אין", אתה אומר כשאתה נלחץ אלי מאחור, מכסה כל פיסת עור שלי.
בבוקר אתה מנגן לי על הגיטרה הקלאסית, ואז על החשמלית. אנחנו מזייפים יחד את מאיר אריאל ואת הפינק פלויד. שותים קפה. מתקלחים. הכל רגוע וטבעי. אנחנו מתכננים לצאת לטיול למאגר מים שליד הבית שלך, אבל אין לי בגדים מתאימים. אתה מזמין אותי לצהריים אצל אחותך הגדולה. לי עדיין לא נעים. "בקצב הזה, אנחנו למעשה כבר בדייט עשירי", אנחנו כל הזמן צוחקים. ומביטים בעיניים, כל הזמן מביטים.
באמצע התגפפות שלא מאפשרת לנו להסחף אני אומרת לך: "אני מבטיחה לך ש..." ואתה קוטע אותי: "אל תבטיחי לי כלום".
"אבל למה?" אני נעלבת.
"כל דבר יגיע בזמנו", אתה עונה לי. "ומה שצריך לקרות - יקרה".
אתה מוריד לי את הגרביים ומתחיל לעשות לי נעים בכפות רגליים.
"אז מי מוציא דו"ח סיכום פגישה?" אתה שואל אותי כשאנחנו עדיין במיטה. ואני מתפקעת מצחוק. "ברור שאתה!"
"אבל אני עמוּס", אתה משיב.
המקרה שלנו הולך ישר לוועדת חריגים, לא?"
"תירוצים לא מתקבלים אצלנו בחברה!" אני עונה. "וחוץ מזה", אני ממשיכה, "המקרה שלנו הולך ישר לוועדת חריגים, לא?"
"לגמרי!", אתה צוחק ומסכים איתי.
כשאתה עושה לי סטטיסטיקות של מספר הנשיקות שנתתי לעומת המספר שקיבלתי, אני אומרת לך שתוציא את המהנדס לחופש ותקרא למוזיקאי שיחזור. "וזה עומד ביחס הפוך לרמת הטיזינג שאת עושה לי, מה שהופך את העניין להרבה יותר גרוע", אתה ממשיך בשלך.
ואז אתה אומר את המילים בעצמך, כאילו שמעת אותן בראשי: "מאיפה הגעת לי, יצור? מאיפה הגעת לי לחיים?"
"מהאגדות", אני עונה, ומרגישה כמו בסיפור שתמיד קורה לאחרים, ופתאום גם אני בתוכו.
אני מחפשת כינויים בשבילך. "חמוד קוראים לכלב, מתוק אומרים על תינוק", אתה כבר פוסל לי כמה אפשרויות. אבל איך אני אוכל בכלל להכניס לתוך מילה אחת את כל קשת הרגשות שעולות בי כשאני יושבת בחיקך? אף מילה לא מתאימה באמת.
פיל קולינס, סטינג ואנני לנוקס שלך כבר אצלי במערכת סטריאו באוטו. וטרנינג אחד שלך עלי. עכשיו התקשרת להגיד לי שאתה כבר בדרך אלי.
"אני צריך אותך לידי", אתה מסביר. "אני מת לראות אותך. זה הדדי?"
"הדדי בהחלט", אני עונה ומחייכת חיוך ענקי. ולעצמי אני אומרת:
"אני מקווה שבאמת נכנסת לי לחיים, יצור. ברוכים הבאים".
לפנייה לכתב/ת 
מרגישה כמו בסיפור שתמיד קורה לאחרים, ופתאום גם אני בתוכו
צילום: index open
מומלצים
