בין מדליקי המשואות ביד ושם - תאומות מנגלה

לקראת יום השואה, מפרסמים הבוקר (יום א') ביד ושם את זהותם של שבעה ניצולי שואה שידליקו שש משואות בערב יום השואה. השבעה ידליקו את המשואות בעצרת הזיכרון המרכזית בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שתתקיים בכיכר גטו ורשה ביד ושם מחר בשמונה בערב.

כל מדליקי המשואות, שמוצאם מקהילות שונות באירופה, עברו תלאות קשות בשואה כילדים, ורבים מהם ניצלו בנס ממוות ואיבדו את כל משפחתם. לאחר עלייתם לארץ, השתקמו כולם, הקימו משפחות, תרמו לבניין המדינה ואף עסקו במפעלים חינוכיים ופילנתרופיים, למען ניצולי השואה בפרט והחברה בישראל בכלל.

יהודית ברנע וליה הובר

התאומות יהודית ברנע וליה הובר לבית צ'נגרי, בנות העיירה שימלאול סילווניי (סילגישומליו) שבטרנסילווניה, היו בנות חמש ב-1942, כשאביהן גוייס בכפייה לפלוגות העבודה היהודיות בחזית הרוסית, שבהן נספו עשרות אלפי יהודים. עם הכיבוש הגרמני ב-1944 גורשו התאומות עם אמן לגטו שימלאול ובהמשך לאושוויץ, יחד עם רבים מבני משפחתן. מכל בני המשפחה שרדו רק התאומות ואמן. מכיוון שהיו תאומות זהות, בחר אותן יוזף מנגלה לניסוייו הרפואיים הידועים לשמצה. האם לא יכלה לשאת את רעבונן של הילדות, ומדי לילה היתה מתגנבת לביתן שלהן ונותנת להן את מנתה הדלה - לאחר שלעתים אכלו עכברושים את מנותיהן. מנגלה נהג לעתים תכופות להקיז דם מגופן של יהודית וליה. באחת הפעמים שעשה בהן ניסוי רפואי, התפרצה האם לצריף והתחננה לפניו שלא יעשה את הניסוי. בתגובה הוזרקה לה זריקה שהביאה אותה אל סף המוות וגרמה לה להתחרש לצמיתות. השלוש שרדו סלקציות רבות עד לשחרור המחנה. לאחר המלחמה שבו לעיירתן ופגשו את האב ששב ממחנה גונסקירכן. ב-1960 עלתה המשפחה לישראל. ליה נישאה לז'אן, ולהם שני ילדים ושבעה נכדים. יהודית נישאה למשה, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

סולומון פייגרסון

ב-1942, בהיותו בן 12, היה סולומון (סיומה) פייגרסון מהעיר לייפאיה שבלטביה ליתום, לאחר שהוריו ואחיו נרצחו על ידי הנאצים והרוצחים הלטבים. הוא הצליח להימלט ממוות בעצמו פעמיים, ולבסוף הגיע לגטו שבו נכלאו יהודי העיר. עם חיסול הגטו באוקטובר 1943, הועבר סולומון למחנה העבודה קייזרוואלד, משם הועבר בהמשך למחנה הריכוז שטוטהוף, ובאפריל 1945 הועלה על אחת מארבע ספינות שנשאו 500 אסירים ונשלחו לים הבלטי, שם יועדו למות בלב ים. כשהגיעה הספינה לנוישטט, ירו מלחים גרמנים בניצולים מהחוף. "פעמון החירות צלצל בשבילי ב-3 במאי 1945", מספר סולומון, שרד גם בטבח הזה. לבסוף נמצא על ידי חייל בריטי כשהוא תשוש וחולה, ובידו כיכר לחם שסירב להיפרד ממנה. אחרי המלחמה למד הנדסה בריגה והקים משפחה. ב-1971, לאחר מאבק, עלה עם משפחתו לישראל, בשנים האחרונות הוא מתנדב בארגונים להנצחת השואה ומסייע לניצולי שואה, ואף פרסם ספר על חורבן קהילת לייפאיה.

שמעון גרינהויז

בסוף 1941, לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, נכלאו שמעון (סיומה) גרינהויז בן התשע ומשפחתו בגטו בעירם קרסנה שבבלארוס. כדי להתקבל לשורות הפרטיזנים, הטמין שמעון קנה אקדח וכדורים בתוך כיכר לחם ותפוחי אדמה, אולם הקשר עם הפרטיזנים נחשף והוא נותר בגטו. הוא ניצל ממוות כשהנאצים ריכזו קבוצת יהודים בכיכר הגטו וירו בהם בזה אחר זה. קצין אס-אס ירה באביו, שבנופלו משך עמו את בנו. האב מת, ושמעון נשאר מתחתיו כשהוא מכוסה דם וחושיו מעורפלים במשך יום שלם, עד שחילצו אותו בני משפחתו.שמעון ואמו היו היחידים מהמשפחה שנותרו בחיים לאחר חיסול הגטו ורצח תושביו במרס 1943. הם שהו במסתור ושהו בו במשך חמישה ימים. אמו נשאה אותו על גבה עד הביצות, אל הפרטיזנים. לאחר המלחמה שבו שמעון ואמו לקרסנה ובשנת 1960 עלו לישראל. הוא הקים משפחה, ונולדו לו ארבעה ילדים ושלושה נכדים. הוא הקדיש את חייו להוראה והיה מחנך ומנהל בית ספר תיכון בפתח תקווה, שם העמיד דורות של תלמידים.

אסתר דבורה רייז-מוסל

ב-1942, עם התגברות רדיפות הנאצים בהולנד הכבושה, נמסרה אסתר דבורה רייז-מוסל בת הארבע על ידי הוריה למשפחה נוצרית כדי להצילה, אך היא סירבה לשתף פעולה והושבה להוריה באמסטרדם. במאי 1943 נשלחה המשפחה למחנה המעבר וסטרבורק, ובינואר 1944 הועברו לברגן-בלזן, שם חלו הוריה בטיפוס. אסתר עברה לבית היתומים שהקימו הני ויהושע בירנבאום. באפריל 1945 הועלו כ-2,500 אסירי המחנה לרכבת שנודעה אחר כך בשם "הרכבת האבודה". ברציף הבטיח ד"ר קסטנר בשפה העברית: "אתם נוסעים למקום טוב!" הרכבת נסעה במשך שבועיים הלוך ושוב בין צבאות בעלות הברית והצבא האדום, הצבא הסובייטי הפגיז אותה במרגמות, והצבא הבריטי הפציץ אותה מהאוויר. כמעט רבע מנוסעיה נספו ברעב, בטיפוס הבהרות ובהפצצות. לבסוף שמעו את צעקתו של חייל מהצבא האדום, "חברים, חופש". בקיץ 1950 מומש הרעיון הציוני של הוריה שנספו, והיא עלתה עם דודיה לישראל. מאז ילדה שלוש בנות והיא חובקת חמישה נכדים. כיום היא פועלת להעלות על נס את המצילים היהודים בזמן המלחמה, ופעילה למען שימור יערות והרי יהודה.

לאה פז

בספטמבר 1942, כשהיא בת 12, גורשה לאה פז, למחנה ההשמדה בלז'ץ בפולין יחד עם אמה וסבתה. השמועות על ההשמדה נפוצו ברכבת, והאם החליטה שהגרמנים לא ייגעו בבתה היחידה, ואם נגזר על הבת למות, תעשה זאת בעצמה. היא הוציאה את לאה מהרכבת מבעד לפתח צר בדופן הקרון. לאה התחבאה ביערות וצעדה במשך לילות רבים עד ששבה אל אל סבה ודודה שהצליחו להינצל מהגירוש, בכפר קוחבינה. הדוד הכין עבורה תוכנית הצלה: הוא קנה לה מסמכים מזויפים על שם נערה נוצרייה, יצר לה זהות חדשה ולימד אותה לשרוד. המשפחות הנוצריות שאצלן הסתתרה קיבלו את אות חסידי אומות העולם. בעודה מסתתרת, ביצעה שליחויות עבור המחתרת הפולנית. לאחר המלחמה עלתה לארץ באוניית המעפילים "פאטריה", כדי לממש את חזונו של דודה, שנרצח אף הוא. אך הבריטים עצרו את הספינה ושלחו אותה לקפריסין, שם נפצעה לאה מירי של שוטר בריטי. הסיפור התפרסם בארץ ישראל, וכך איתרו אותה קרוביה בקיבוץ מרחביה, עמם התאחדה לאחר עלייתה. לאה נישאה לאפרים ונולדו לה שני ילדים ושישה נכדים. בנה צבי נהרג בתאונת מסוק.

מרים שוסטר

ב-1941 גורשו מרים שוסטר, הוריה וחמשת אחיה על ידי חיילים רומנים מביתם שבעיירה גרוז'אן בבסרביה, והיא הוצעדה במשך חודשיים עם כל יהודי הסביבה לטרנסניסטריה. "את מי שנשאר מאחור, רצחו במעדר ובפטיש", היא נזכרת. לבסוף הגיעו למחנה באלקי, שם נדחסו אלפי אסירים יהודים באורוות סוסים בתנאי צפיפות, רעב ומחלות. כדי לאכול, אחיותיה הגדולות חפרו תעלות מתחת לאדמה ויצאו

לכפרים סמוכים לקבץ נדבות. "אמי הייתה מנקה את תפוחי האדמה מהתולעים ומאכילה אותנו", היא מספרת. במחנה לקחה תחת חסותה ילד שהוברח פנימה על ידי הוריו, אך הוא התגלה על ידי הגרמנים שרצחו אותו. ב-1944 שחררו הסובייטים את המחנה, שרק כמה מאות מ-10,000 היהודים שנכלאו בו נותרו בחיים. היא הועברה לבית ילדים של הסוכנות ומשם לאוניית המעפילים "פאן יורק", שנעצרה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. ערב הקמת המדינה עלתה ארצה. היא נישאה למשה, ולהם שלושה ילדים ושמונה נכדים. לאחר שגדלו ילדיה התנדבה לעזור לעולים חדשים, וכיום היא מנהלת בהתנדבות את ארגון "עזרה לניצולי שואה".