זה קול הסיפור

כשהקשבתי לה בפעם השלישית, חשבתי על כמה זמרות גדולות שאני אוהבת, שלעולם לא היו זוכות ב" Britain's Got Talent" או שום דבר אחר בזמרה, שמתחיל בחשיפה טלוויזיונית. מרסדס סוסה, למשל. אלה פיצג'רלד. מריה קאלאס. אפילו סזריה אבורה, שקולה המדהים לא היה מאפיל לרגע על עין אחת עיוורת, גיל מתקדם וכפכפים.

בויל. כבר לא שרה אל המברשת (צילומים: AP)

אבל לא רק זמרות היו מוצאות את עצמן לכל היותר כקוריוז של האודישנים. לפחות שניים מהביטלס, אם מתבוננים בהם בהתאם לאידאל האסתטי הרווח בתוכניות כאלה, לא היו עוברים מסך.

סוזן בויל בורכה בקול של מלאך ובחזות לא מצודדת במיוחד, סיפרה על עצמה שהיא מובטלת בת 47 מעיירה קטנה בסקוטלנד, שמעולם לא נישקו אותה והיא חיה בגפה עם חתול. היא לבשה את השמלה הלא נכונה. היא לא עשתה גבות. היא בת 47, בשם אלוהים: כיצד זה היא מעזה בכלל לרצות לשיר?

מבטי ההפתעה של השופטים - מבוימים או ספונטניים לחלוטין - שיקפו את המחשבה ואת הצחקוקים של הצופים כשעלתה לבמה. ואז היא התחילה לשיר, והס הושלך, והיתר הוא כבר היסטוריה והיסטריה עולמית, במאות תחנות טלוויזיה ובעשרות מיליוני צפיות ב-youtube.

להקשיב ולהשכיב

כדי להבין את ההיסטריה צריך להתבונן מעט באידאל האסתטי הנוקשה מאין כמוהו שהטלוויזיה כופה על העולם המערבי, ולגלות מה הוא עשה לכולנו כבני אדם. אבל עוד לפני כן צריך לומר, שאפילו האסתטיקנים הנאצים לא הרחיקו לכת עד כדי כפיית נורמה חזותית כה חמורה על בני הגזע העליון.

האם אנו מסוגלים להקשיב מבלי להשכיב את המבצעת בדמיוננו?

רב לאומית וחוצה גבולות, האסתטיקה הטלוויזיונית המקובלת תובעת מאישה להיות חטובה לפחות כברבי, צעירה מאוד או נראית צעירה בחסדי רפואה משפצת, משפריצה מיניות כוזבת והבטחה שקרית לפיתוי - וזה עוד לפני שפתחה את הפה ואמרה משהו, או שרה איזה שיר.

תוכניות גילוי הכשרונות, לא חשוב מאיזו עדה ואם סיימון קאוול שופט בהן או לא, הפכו למובנת מאליה את ההנחה שאישה שרוצה לשיר חייבת לעורר בצופים קודם כל סוג של גירוי, רצוי על גבול הפורנוגרפי. סוג של "בזמן שאני מקשיב לה אני משכיב אותה בדמיון".

תוכניות הכשרונות מתכתבות עם הנעשה בערוץ האופנה הרבה יותר מכפי שהן מחוברות לאיוכת של עשייה מוזיקלית, את זה אנחנו כבר יודעים - ולכן סוזן בויל היתה יכולה לכל היותר להיחשב לסוג של בדיחה, עד שפתחה את הפה, אבל בדיחה לא מקבלת שיאי צפייה כאלה רק בגלל שהיא מצחיקה. נדמה לי שקרה כאן משהו אחר, אולי פורץ דרך ובהחלט שווה דיון.

מידה כנגד מידה

כשתחנות הטלוויזיה התחילו לשדר את הקטע ברחבי העולם, הן נתנו לצופים הזדמנות להזדהות עם הגיחוך האוטומטי שדמותה של בויל מעוררת בסיטואציה כזאת, ומיד אחר כך נתנו להם הזדמנות להימלך בדעתם ולשאול את עצמם, אם הם רוצים, באיזו מידה אימצו את האידאל האסתטי המטורף והפכו גם הם לחסידיו כשצחקו.

"הדוגמניות". האם כך צריכה להיראות כל תוכנית ריאליטי? (צילום: ערוץ 10)

הרי העניין הוא לא רק בחוסר ההתאמה המובהק של בויל לתפקיד - העניין הוא בכך שאנחנו, צרכני טלוויזיה ותיקים, לא יכולים אפילו להאמין שאחת שנראית ככה תדע לשיר. מפני שלא מראים לנו זמרות שנראות כמו בויל, ומפני שבאמת יש לה את הקול הטוב ביותר שנשמע אי פעם באיזו תחרות כשרונות.

תבדקו. יש ביוטיוב גם ביצוע מופלא שלה ל"Cry Me a River", על גבי דיסק שהוקלט לצדקה לפני עשור כמעט. לא רואים אותה שם, רק שומעים.

האידאל האסתטי בגללו מגחכים ואחר כך נבוכים כששומעים את בויל הוא רעה חולה חברתית די מסוכנת. לא רק זמרים הם קורבנותיה - גם הצופים בהם, גם מי שהמסך שלו מלא בלונדיניות בעל כורחן שמופיעות בלא חשוב מה, ונכנעות לאותו תכתיב עצמו שדורש גם ממגישת החדשות וגם מאיש מזג האוויר להיראות כמו תואמי ברבי וקן, להצטייד במידות פיזיות שאינן חורגות במילימטר ממה שכתוב בחוזה דוגמנות סטנדרטי.

העתיד נשמע מצוין?

וזה מסוכן. כי רוב בני האדם לא נראים כך, וכי אנחנו הולכים ומאבדים את היכולת להאמין בזכותם וביכולתם שלהם לומר ולעשות משהו בעל משמעות.

נכון ש"לא ייאמן" כמה נפלא סוזן בויל שרה? למה לא ייאמן? כי שנים על גבי שנים של שטיפת מוח אסתטית שנדמה כי נלקחה מהאידאה הנאצית, לימדו אותנו להתקבע על דפוסים פיזיים מצומצמים מאוד כ"ראויים", כאפשריים, כהוכחה לקיומו של כשרון. אולי אני אופטימית מדי, אבל ייתכן שהווידאו של בויל הוא התחלה של תפנית בכיוון הנכון, שמכבד בני אדם ולא מפלה ביניהם על יסוד המראה. ברור לי שהתפנית נחוצה למי שכבוד האדם באשר הוא חשוב לו יותר מהשורשים של הבלונד או הסנטימטרים של המותן. וגם למי שבאמת, אבל באמת, יכול להקשיב לקול גדול ונפלא.