איך מסבירים לילד את זוועות השואה?

ילדה אחת חזרה הביתה מהגן ביום השואה ואמרה לאמא שלה: "היום היה לנו חג בגן". "איזה חג?" שאלה אותה אמה בזעזוע: "יום השועל והדבורה", ענתה הילדה בפירוש ילדותי לצירוף המאיים "יום השואה והגבורה".

הסיפור הזה מסתובב כבר הרבה שנים והילדה הקטנה הגיעה בוודאי כבר לגיל שבו נוסעים לטיול שורשים בפולין, אבל הוא דוגמה "לחשיבות שיש לדרך שבה אנחנו בוחרים לספר על השואה וללמד אותה", אומרת לאה רושקובסקי מבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם. "הרבה שנים חיפשנו את הדרך הנכונה איך ללמד שואה. זה התקבל תמיד כנושא קשה וטראומטי והילדים, בגילאים השונים, בנו חומת הגנה. היה להם קשה להכיל את הנושא".

מינון הזוועות

תכנית הלימודים שבנו בבית הספר להוראת השואה ביד ושם מתחילה מגיל חמש. בימים אלה הם מנסים לחבר תכנית המתאימה לילדים צעירים יותר: "כי אנחנו יודעים שהחשיפה לנושא מתחילה היום בגיל מאוד צעיר וחשוב שהיא תהיה מתווכת בצורה מתאימה", מסבירה רושקובסקי וממליצה להתחיל מסיפור הילד הבודד. "לכולם קנו אופניים - את זה ילדים יכולים לתפוס, אבל את העובדה שהרגו את כולם - קשה להם", היא מסבירה. ולכן "כדאי להתחיל מהסיפור על הילד האחד. ככל שעולים בקבוצת הגיל אפשר לספר על המשפחה הקרובה שלו: הורים ואחים ורק אחר כך על בני השכונה שלו והעיר".

ילד כמוהם

רושקובסקי ממליצה מאוד שבגיל הגן וגם בכיתות הראשונות של בית הספר יעביר את הנושא מי שמכיר את הילדים מקרוב וגם מלווה אותם ביום יום. "זה צריך להיות מישהו שיוכל לענות על שאלות שלהם גם בעוד חמישה ימים. כי לא תמיד הכל צף באותו רגע", היא מזכירה.

בנוסף, היא מציעה גם להורים שבוחרים לספר לילדים שלהם נתח מההיסטוריה, לבחור ולהתחיל בתיאור החיים שלפני המלחמה. "לילדים של היום קשה מאוד לפתח אמפתיה. ומבחינתנו, כמי שרוצים להעביר את הסיפור לדורות הבאים, חשוב מאוד לעורר את הרגש הזה. זה מזמין אותם לשמוע, להקשיב, לדעת ולזכור. תיאור החיים שלפני המלחמה הוא חשוב כדי להדגיש בפניהם כי מדובר בילד כמוהם. ילד רגיל שהיה לו חדר עם משחקים והוא ביקר בגן או בבית הספר וחגג יום הולדת ורכב על אופניים".

רושקובסקי חוזרת וממליצה גם על סיפורים שיש להם סוף טוב: סיפורים של ניצולים, סיפורים של חסידי אומות העולם. "להראות שלא הכל שחור ולבן", היא אומרת.

המוזיאון פתוח בצורה מוגבלת לילדים בני 10 וקושקובסקי ממליצה מאוד להציץ באתר בית הספר ללימודי שואה כדי לקבל שם המלצות לחומר קריאה משותף עם הילדים. "אנחנו שמים את הדגש על איך חיו בשואה ולא על איך מתו". אם מציגים לילדים את הסיפור מן הזווית הזו, הם לא יאטמו.

גבורה ועזרה הדדית

"צריך לכבד ילד שאומר 'אני לא רוצה לשמוע', אבל להבין מה גרם לו להיסגר כך. אולי היה כאן מינון לא מתאים. חשוב מאוד לאפשר לילדים לשאול הכל, להזמין אותם לשאול ולא לדחות אותם ב'זו שאלה שלא שואלים'", היא מסבירה. "הילדים חשופים לסיפור השואה וכל ניסיון לעמעם את העובדות עלול להפחיד עוד יותר", היא מזהירה. "הסיפור שאתם מספרים לילדים שלכם צריך להיות אמין. לענות בדיוק על השאלה שנשאלתם ולהרחיב בהתאם להתעניינות".

אם בשנות החמישים נהגו ללמד את השואה ולהדגיש את הגבורה הפיסית ואת המרד בגטו וורשה, הרי שהיום מדגישים את הגבורה הרוחנית: "אנחנו מספרים על שמירת הערכים, כיבוד הדת ושמירה על המצוות גם בתנאים קשים, שמירה על עקרונות של עזרה הדדית ותרומה לקהילה גם בתקופת המלחמה".

רושקובסקי מאמינה שתלמידים שיחשפו לסיפורים באופן הדרגתי על פי ההמלצה יגיעו כבוגרים למסע השורשים, מוכנים ובשלים יותר. "המסע יהיה עבורם לא רק מסע למחנות ההשמדה, אלא גם מסע אל העיר, הריחות, הערכים של החברה היהודית לפני המלחמה". ואם יש לכם ילדים שיוצאים למסע הזה או חזרו ממנו לא מזמן אל תשאלו אותם 'איך היה', היא מייעצת. "זה כמו לשאול מישהו איך היה בשואה. מה את רוצה שהוא יענה? מה יכול לומר המתבגר במאה ה-21, שהיה כיף? תהליך החזרה אורך זמן. זמן של לחזור לחיים. לכן חשוב לאפשר לתלמידים בוגרים לעבד את החוויות, לסדר תמונות באלבום, לקיים עוד מפגשים בבית הספר ולחזור ולהיפגש עם ניצולים".

ומה אומרים לקטנים שעוד לא מלאו להם חמש לפני הצפירה. איך מסבירים להם בלי לחשוף אותם לזוועה?

"אפשר לחזור ולספר על הילד הקטן שניצל ולהוסיף שהרבה מבני המשפחה שלו לא ניצלו וכשתהיה צפירה נחשוב על בני המשפחה שלא שרדו".

כמה המלצות לספרי ילדים על השואה:

לגיל הגן

• תומי – לתומי ליום ההולדת השלישי בטרזין: 22 בינואר 1944, בדז'יך פריטה, 1999, מהדורה שלישית.
• המגרה השלישית של סבא, ג'ודי טל- קופלמן (ידיעות אחרונות 2002).
• איך למדתי גאוגרפיה, אורי שולביץ (כנרת 2009).
• למה לנפתלי קוראים נפתלי, אלונה פרנקל, (מודן 2009).
• ילד כוכב, ראשל אוספטר-דוייבּ, אייר: אוליביה לטיק הוצאת (כנרת 2009).
  

• הילד שעמד בחלון, מאת נאוה מקבל-עתיר, (דני 1998).
• רציתי לעוף כמו פרפר, חנה גפרית (יד ושם).
• ואיך קוראים לך עכשיו lieneke? תמי שם טוב (דביר).
  

• בת כזאת רצינו, מרתה גורן (יד ושם).
• במסתור, אהוד לב (יד ושם).
• האי ברחוב הציפורים, אורי אורלב (כתר) ולמעשה כל הספרים של אורי אורלב.
• המפקדת הקטנה, גלילה רון פדר (מילוא).
• החטיפה מן המנזר, אורה מורג (ידיעות אחרונות).
• הלינו אותי הלילה, מניה הלוי (מורשת+ספריית פועלים 1965).
• מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, ז'מיאן יוסף (מורשת+ספריית פועלים 1988).
• הילד מ"שמה", תמר ברגמן (עם עובד).
• הילדים מרחוב מאפו, שרה נשמית (קיבוץ מאוחד 1977).
• הסיפור של דוגו, זהבה קור (ידיעות אחרונות).