אמהות ובנות חוגגות ביחד את קבלת המחזור

"מזל טוב, היום הפכת אישה". כך הודיעה לי אימי בחיוך, כאשר ביום הולדתי ה–12 קיבלתי מתנה מהטבע - כתם חום על התחתונים. וזהו. המשפט הרזה הזה היה כל המידע שקיבלתי, אודות אחת החוויות הגדולות בחיי כאישה. חוסר החמימות והמבט הנבוך של אימי לא סיפקו אותי. לא הבנתי יותר מדי את המשפט הזה. מהי המשמעות האמיתית שלו עבור נערה צעירה, שצריכה להתמודד עם פדים מסורבלים ולרוץ איתם בשיעורי ספורט, ואימא שלא מוכנה לתת לה להשתמש בטמפונים "כי זה מסוכן".

סבתי, אשר הייתה מורגלת בשאלותיי, ענתה קצת יותר לעומק, וספר שמצאתי בספרייה הציבורית השלים לי את התמונה. בסתר קניתי חבילת טמפונים וביקשתי מחברה בוגרת יותר, שתסביר לי את אופן השימוש. אני חושבת שהרגע הזה היה אחד הרגעים המעצבים בחיי, בו היה לי ברור שכאימא אנהג אחרת. אימא, כך חשבתי, במיוחד בעידן טרום האינטרנט, אמורה לתת מענה לכל שאלה. היא אמורה להיות הכתובת אליה ניגשים עם ההתחבטויות, המבוכה וחוסר ההבנה.

מתבגרות יחד

במודע ובעקשנות, אני פועלת אחרת. אבל, יוצא לא פעם, שאני מתנהגת בדיוק כמו אימי, וברגע אחד נסוגה לתוך עצמי כמו שבלול לקונכייה ומתנצלת. כך לא מתנהגים. שלוש בנות יש לי. שירה 11, נועה 8.5 וענבלי בת 4. הן המתנה שלי. דרכן אני רואה זוויות שונות של החיים, דרכן אני רואה את עצמי בהתנהלויות שונות, וגאה בהן על השדרוגים שהן עושות בתכונות שהן קיבלו ממני.

שירה היא החלוצה של הבית. עליה ואיתה אני לומדת כיצד צריך לעשות את הדברים ומה נכון ולא נכון. איתה אני גדלה ומתבגרת כאם. השיחות בבית חופשיות. אפשר ורצוי לדבר על כל דבר, ללבן כל בעיה ולהתמודד עם כל שאלה. וכאשר אין תשובה, מחפשים אותה יחד.

אוטוטו שירה תהפוך אישה. כל נשות משפחת אימי קיבלו את מתנת הטבע בגיל בת המצווה. כבר דיברנו על כך והסברנו מה זה. גם בבית הספר מדברים על כך. אבל חיפשתי את הערך המוסף, את המשהו שיהפוך את ה"מזל טוב, היום את אישה", למרגש - לחוויה שתישאר איתה לנצח כחוויה טובה, בונה ובעלת עומק. ומצאתי.

האוהל האדום גרסת 2009 

בבית מקסים בראש פינה התכנסו להן שתי נשים מדהימות ובעלות נתינה גדולה, ורדה לב אש ושי פאסי. שתי נשים אשר רואות את החיים אחרת ומעבירות

הגענו שלושה זוגות של אימהות ובנות. שירה ואני יחד עם טופז ואימה גלית. שתי הבנות שלנו חברות טובות מגיל גן חובה וגם גלית ואני התחברנו מאוד. היא היתה החברה המטורפת היחידה שהסכימה לנסוע איתי שעתיים מהמרכז כדי להעניק לבנות חוויה אחרת. הצטרפו אלינו לירן ואימה אלה ממשגב עם. החיבור היה מיידי. שלוש הבנות בגילאים דומים נדבקו אחת לשנייה ברגע אחד. כך גם האימהות.

למרות הקור המקפיא ששרר בצפון באותו ערב התקבלנו בחיוך גדול וארוחת ערב קלילה וטעימה. לגימה מתה הוורדים המתוק שוורדה הכינה, וכבר נכנסנו לפעילות של יותר משלוש שעות. כמו באוהל האדום של אז, התיישבנו במעגל, התחבקנו, הדלקנו נר להוקרת תודה עבור הנשים בחיינו, חלקנו סיפורים אישיים, שמענו על הפחדים של טרום הנשיות של בנותינו והפגנו אותן. קיבלנו פינוקים קטנים והמלצה חמה לערוך לבנות מסיבת בנות כאשר הרגע הגדול יגיע. בנוסף, המליצו ורדה ושי על הכנת או רכישת ערכת וסת לילדות, אשר מכילה הפתעות שונות כמו: שמן אתרי למריחה על הבטן כדי להקל על הכאב, סבון ריחני, סוגים שונים של פדים (אורגני, רב פעמי, חד פעמי), טמפונים ואפילו מראה קטנה כדי שיוכלו להציץ ולהבין מה קורה להן.

חווייתה של שירה היא חוויה מתקנת עבורי. כאן גם הבנתי שאימא שלי לא שונה מהאימהות של בנות גילי. גם אצלן העבירו את הנושא כחסר חשיבות, ולא באמת הסבירו. כמוני, גם הן גדלות שוב יחד ודרך הבנות ומנסות לעשות את הדברים בצורה שונה.

אמהות וילדות חוגגות את הנשיות (צילום: מיקי גרינפלד)

מימין: טופז, שירה, מיקי, גלית ולירן. מחבקות ומשתפות