בשדרות שלנו יש קסם מיוחד

לא מספיקות שתי שורות עצים כדי להפוך רחוב לשדרה מוצלחת - צריך גם אווירה, קסם והרבה אופי עירוני. אלישבע זלצר יצאה לטיול בין הבתים, הפיקוסים והאנשים שהופכים את חגורת השדרות במרכז תל אביב לאטרקציה בפני עצמה

בימי שישי, בעיקר אם הוא שמשי ויפה, מתרחשת פעילות ערה בשדרותיה של תל אביב. צעירים וצעירות, יפים ויפות, הייטקיסטים, בליינים וכל מי ששישי הוא היום החופשי שלו, יוצאים ביחידות, בזוגות ועם התינוקות לשדרות. שם הם ישתו או יאכלו משהו בקיוסק, נקודת המפגש השכונתי. הם יקראו עיתונים על הספסלים ויחליפו מידע על מסיבות ואירועים שהולכים לקרות בסופשבוע.

אם הגעתם מחוץ לעיר תופתעו מהצפיפות. זו הולכת וגוברת לקראת שעות הצהריים, ואז דועכת. אני אוהבת לצאת לשוטט בשישי בבוקר, להרגיש את התכונה המיוחדת לקראת שבת, ואחרי הצהריים לחוש איך העיר נרגעת והשקט של שבת מתחיל.

אבל חוויה עירונית מתרחשת יום-יום בשדרות תל אביב, ולא רק בסוף השבוע. מה זו חוויה עירונית? קיוסק מציע קופי-טו-גו. איש עם אוזנייה מדבר בווליום בסלולרי. בעלי כלבים שכבר מכירים "מרחרחים" זה את זה. במאי מצלם סרט. שחקני פטאנק זורקים כדורי ברזל בפינת רוטשילד ושינקין, מתחרים מי יקלע בול. אישה רוכבת על אופניים עם גלגלי עזר. כסא נואמים מחכה בפינת רוטשילד ושד"ל. בחור מנסה להתחיל עם בחורה שמסתובבת עם בוקסר.

בוקר שישי בשדרות בן גוריון (צילומים: אלישבע זלצר)

חגורת השדרות תוכננה במרכז העיר בשנת 1925. החלטתי ללכת בהן ברצף ולתת בהן סימנים. מה שיפה הוא שבכל שדרה האווירה שונה. טיול עירוני שכזה אורך כמה שעות לפחות, כי אי אפשר בלי הצצה לחלונות ראווה שמושכים את העין או עצירה למיץ או לקפה קטן. בכל רגע נתון אפשר לשנות כיוון או להחליט אם רוצים להתיישב באיזה מקום.

לידיעת הבאים מחוץ לעיר: בימי שישי החל מהשעה 11:00 קשה למצוא בעיר שולחן פנוי. אפילו הספסלים בשדרות עמוסים. בנוסף, העיר פקוקה לגמרי בשעות האלה. לכן, אם הגעתם במכונית פרטית כדאי להחנות אותה בחניון רידינג ולעלות על אוטובוס.

שדרות נורדאו

הצפונית בשדרות מרכז העיר - וגם השקטה שבהן - היא שדרות נורדאו, הנמתחת בין רחוב אבן גבירול במזרח לבין גן העצמאות במערב. השדרה נבנתה בשנות הארבעים ולאורכה בתים בני שלוש קומות בסגנון "קבלני" - המרווחים ביניהם קבועים, גגותיהם שטוחים ומרפסותיהם פונות לחזית.

ברגע שבו פניתי מאבן גבירול לשדרה, פחתה ההמולה. בחסות עצי פיקוס השדרות הענקיים שצמרותיהם רוחשות ברוח – השתנה משהו בתחושה שלי. ד', חברתי שגרה בסמטת נורדאו, מנכסת את השדרה לתושבי השכונה: "בשדרה שלנו יש הווי שכונתי. כל השכונה צועדת ברגל לים, אנחנו קבועים בחוף 'מציצים' (חוף שרתון), אנחנו אוהבים את הפלאפל הטעים של שלמה (סגור בסופי שבוע). העצים כאן עומדים בשלכת דווקא בקיץ. בסתיו צומחים פה חצבים. יושבי הספסלים הזקנים ובעלי הכלבים נפגשים בשעות קבועות, ועכשיו פתחו לנו גם קיוסק על פינת סוקולוב".

כשמגיעים לקצה הכי מערבי של השדרה, חולפים בין ארבע שורות של דקלים נמוכים. כמעט הגענו לחוף. צריך רק לחצות את גן העצמאות ולרדת במורד השביל. אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת.

מאחורי הדקלים מסתתר הים. שדרות נורדאו

שדרות בן גוריון

התאפקתי ולא חציתי את רחוב הירקון. במקום זאת חזרתי לבן יהודה ותוך דקות הגעתי לשדרות בן גוריון. השדרה מקבילה לשדרות נורדאו, ורק כמה רחובות מפרידים ביניהן. גם היא, כמו שכנתה, מקשרת בין אבן גבירול (דרך כיכר רבין ובניין העירייה) לבין החוף (דרך כיכר אתרים).

שוב הנעימה לי רוח ים מהמערב. חייכתי למראה הגרפיטי "שם הים", כי שדרות בן גוריון מובילה היישר לחוף גורדון ולטיילת. עליתי לכיכר אתרים לצלם את קו החוף המרהיב - מתחתינו המרינה הקטנה ובריכת גורדון שבקרוב תיפתח שוב, ותראה שונה לגמרי, ללא מרחבי הדשא שסבבו אותה.

חזרתי לשדרה והתפעלתי מצניעותו של בית בן גוריון השוכן במספר 17 (אפשר לבקר כאן, ולראות את הספרייה. פרטים בטלפון 03-5224925 או באתר).

ככל שצעדתי מזרחה, נעשה יותר ויותר סואן. תשומת לבי הופנתה לצועדים, לרוכבי האופניים ולכל מי שהלך עם כפכפים לחוף. איכשהו "הסביבה" נעלמה. בפינת דיזנגוף כבר צפוף. מאחורי קיוסק המיץ של תמרה, שתמיד יש בו תור, פגשתי שני נערים בני 12 בהופעתם הראשונה. עידן (בחצוצרה) ואלון (על התוף) ניגנו בנונשלנטיות וקיבלו המון מטבעות מאנשים מחייכים האוחזים בכוס מיץ פירות צבעוני. מהצד עמדו הוריהם וצילמו אותם בווידיאו. ההתרחשויות הספונטניות המפתיעות האלה הן סוד הקסם בטיולי רחוב.

מוזיקה ספונטנית בשדרות בן גוריון

בקיוסק "בר-גוריון" (פינת דיזנגוף ובן גוריון), מגישים ארוחות רחוב שאפשר לאכול בשולחנות הנטועים בשדרה. אם תעצרו פה לכמה דקות, תרגישו את האווירה השכונתית, ואיך כולם מכירים את כולם. זה חוזר על עצמו בהמשך השדרה בקיוסק-בר "קפסיטו" שעל רחוב ריינס, ולמעשה, בכל הקיוסקים בשדרות.

גם פה יש בתים היסטוריים כמו בית חנה המסוגנן, שהיה חווה להכשרה חקלאית של עולים (מספר 75). אם תסטו לרחובות שמאחוריו, תגלו מתחם מגורים ירוק ופסטורלי.

לאחרונה מוצגים בשדרות בן גוריון, מבן יהודה מזרחה, תצלומים היסטוריים שהם חלק מתערוכת חוצות "העיר הנגלית לעין", שמתקיימת ברחבי העיר לכבוד חגיגות המאה של תל אביב. במסגרת פרוייקט תיעוד, סרקו מתנדבים אלבומים פרטיים, מהם נבחרו תמונות היסטוריות נוסטלגיות. זו דרך יצירתית לחבר עבר והווה.

משדרות בן גוריון אפשר לנסוע לשדרות רוטשילד (למשל בקו 5 מדיזינגוף), או להמשיך ברגל עד כיכר רבין ולפנות לשדרות ח"ן.

מבט ממכיכר אתרים לתחילת שדרות בן גוריון

שדרות ח"ן

שדרה נאה ורחבה בעלת חן אריסטוקרטי, תחומה בבתי דירות רחבות ידיים. כשאני הולכת ברגל בסביבה, אני תמיד עוברת דרך השדרה, ומביטה שוב ושוב בגזעי הפיקוסים שנראים לי ממש אנושיים. אין בהם שניים דומים. הדרמות והסיפורים שראו ושמעו הפכו את הגזעים שלהם למלאי הבעה. הם מהורהרים או עצובים, שמחים או מפוחדים. הם נראים במיטבם בתספורת פרועה, אך לעיתים קוצצים הגננים את שורשי האוויר התלויים מצמרותיהם. חלקם אפילו מאוהבים. אם תרימו את הראש ותסתכלו על העצים מול בית מספר 13 או 32 בשדרות ח"ן, תראו את הלבבות.

טיול לילי בשדרה יחשוף את הדיירים החיים בבתים משני צידיה. כשדירותיהם מוארות, חלקן חשופות לחלוטין בפני ההולכים בשדרה. אפשר להציץ פנימה ולראות הכול!

שדרת ח"ן מסתיימת בכיכר הבימה ובהיכל התרבות המשתפצים כעת, אך למעשה ממשיכה בקו דמיוני דרכם, והופכת מעבר להם לשדרות רוטשילד. חמש דקות הליכה, ושוב האווירה משתנה.

בזכות הפיקוסים. שדרות ח"ן

שדרות רוטשילד

זו הריאה הירוקה הראשונה של העיר, שהוקמה כבר ב-1910. מייסדי העיר ואזרחיה, לבושים באלגנטיות, טיילו בה בין ערוגות שושנים. מאז שהוקמה, וזה כבר סיפור בפני עצמו, הייתה תמיד מוקד משיכה. כאן, בהיכל העצמאות שניצב במספר 16, הכריז בן גוריון על הקמת המדינה (אפשר להיכנס ולבקר).

עד היום זה המקום בה' הידיעה - מרכז לא רשמי של עסקים ותרבות, גסטרונומיה וחברה, וגם "מוזיאון" המציג את כל סגנונות הבנייה של תל אביב. לאורכה פזורים בתים היסטוריים שמאחורי חזיתותיהם מסתתרים סיפורים מרתקים (למשל, בית לוין בפינת שד"ל ורוטשילד 46). אלה משתקפים על קירות המסך של רבי הקומות שצמחו לידם.

לאורכה של השדרה יש בתי קפה ומסעדות רבים. שווה להתיישב בפינה אסטרטגית ולהשקיף על מה (ומי) שהולך, כמו בתיאטרון חי. הקיוסק בפינת מאז"ה הוא תמצית התל אביביות המוחצנת. כדי שתרגישו קצת תל אביביים (לי זה לקח כמה שנים), זה המקום להתיישב לשעה קלה ולחוש את הדופק של העיר.

מאוחר בלילה, בחושך, האווירה משתנה לגמרי. זה הזמן של בעלי הכלבים וזוגות אוהבים, בליינים בדרכם לבילוי וגם עטלפים. אלה וגם אלה הולכים בנחת, כי בשעות הקטנות אין לאן למהר.

שישי בבוקר בשדרות. אפשר לקרוא עיתון, לצפות בלוליינים או לשמוע מוזיקה חיה

השדרות האחרות

הפעם התמקדתי בשדרות הראשיות של מרכז העיר, אך כמובן שבתל אביב יש עוד שדרות. יש קטנטנות וקסומות כמו שדרות עמנואל הרומי, מוצקין, זן ז'ורס וסמאטס. ולעומתן, שדרות גדולות ומכובדות כמו שדרות דוד המלך - שדרה יפה אך נטולת אווירה מיוחדת - ושדרות בן ציון, שמתפקדת בעיקר כציר מעבר בין רוטשילד ומתחם הבימה לאזור הסואן של קינג ג'ורג' ובוגרשוב. ועוד לא אמרנו מילה על השדרות של הדרום והצפון...

חידה: היכן מסתתר הבניין עליו צויר הציור הזה על גב צינור פלסטיק?

כדי לשמוע את הסיפורים הקטנים שמאחורי הבתים ההיסטוריים, כדאי להצטרף לסיור עירוני ביום או בלילה. סיורים כאלה מארגנים (בתשלום) המרכז להכרת תל אביב (מגדל שלום, אחד העם 9, פרטים בטלפונים 03-5100337 או 03-5177304) ועמותת התיירות של תל אביב (פרטים בטלפון 03-5166188 ובאתר). אפשרות אחרת היא לבחור באחד הספרים המתארים את ההיסטוריה של תל אביב ואתריה. למשל, ספרו של עפר רגב, "טיול קטן בעיר גדולה", שעושה חשק לדעת עוד.