האיש מהים

אם הכל דפק לפי התוכנית, בליל ה־16 בפברואר 2009 פגש ארנו זית את המציל האגדי טופסי בגן העדן של הגולשים. "כשאני אמות", אמר ארנו לחבריו הקרובים לא פעם, "הדבר הראשון שאני הולך לעשות שמה למעלה זה לפגוש את טופסי ולנשק לו את הידיים". והיתה לו עוד משאלה ליום הדין: למות בים. רצוי כשהוא גולש על גל, או בניסוח אופייני יותר, תוך שהוא "מזיין אותו, דופק בו, בא עם F-16 ומפורר אותו, מפרק לו את הצורה". מאחר שהוא לא זכה לזה - ארנו נרצח בקוסטה ריקה בידי אלמונים שדפקו לו שני כדורים בראש - יש לקוות שלפחות את המשאלה השנייה הגשים מישהו שמה למעלה. אפשר לנסות לדמיין את מפגש הפסגה הזה; מצד אחד חלוץ הגלישה הישראלי, המציל שהיה לאגדה בחייו וקיבל מסעדת חוף על שמו, שמאי "טופסי" קנצפולסקי. מהעבר השני אחד מבני טיפוחיו, אלוף הארץ בגלישה, הילד הרע של חוף הילטון שאהב לעשן סמים, לזיין, לדפוק, לפורר ולפרק את הצורה, לא רק לגלים. ארנו זית.

עשרות פעמים היה ארנו קרוב להגשים את משאלת המוות הרטובה שלו. הראשונה כשהיה רק בן שמונה והשתולל במים עם אמור, בנו של טופסי, שפתח לו את הראש עם החרבות של הגלשן. 30 תפרים בראש, והילד כמו חדש. במשך השנים ניסו כמה גלים ביפן, באוסטרליה, בדרום אפריקה ובהוואי לסגור איתו חשבון, ללא הצלחה. בין שאר הטירופים שלו הקפיד ארנו לגלוש בלי ליש - הרצועה שמחברת את הגולש לגלשן. גל אחד בהוואי, בגובה תשעה־עשרה מטרים, העיף אותו מהגלשן והטיח אותו בסלעים. זה נגמר באשפוז כשהוא לא נושם, במצב של מוות קליני, ובפרוגנוזה לא אופטימית. גם מזה הצליח להיחלץ.

לפני כמה שנים חטפו אותו אנשי מאפיה בקוסטה ריקה. גררו אותו למעבה הג'ונגל, כבלו ועינו אותו שבוע ימים, ותבעו מאמו כופר של מאות אלפי דולרים תוך השמעת איום מפורש בחיסול. בדקה ה־90 הצליח להימלט, ושוב ניצל בעור שיניו.

צילום: shifi surfshots

אמא שלו, באבט (אדל מלצר), היתה עדה לעוד כמעט כזה שבועות ספורים לפני שנרצח. היא ישבה על החוף בקוסטה ריקה - ליתר דיוק בחאקו, הרמוסה, המקום שבו התגוררו שניהם בשנים האחרונות - וצפתה בגאווה בילד שמרחף על הגלים. גם עכשיו, בגיל 38 ועם צמיגים קטנים על המותניים, הוא מיגנט מבטי מעריצים מהחוף. אבל אז בא גל בגובה של בניין, וארנו נעלם בתוך הצינור ליותר מדי זמן. הגל נשבר, ועדיין לא היה לו זכר. באבט קמה מבוהלת, ואז הוא הגיח במרחק רב משם ודידה אליה ברגליים כושלות. הוא סיפר שהגל עירבל אותו למטה, והוא היה מוכרח להישאר מתחת למים, והאוויר נגמר לו, והוא הרגיש שהוא נחנק. עוד רגע והריאות היו מתמלאות במים. אמא, הוא אמר לה, ראיתי את המוות.

אבל כשהמוות בא לבסוף, ארנו לא ראה אותו. הוא ארב לו בחושך והפתיע אותו מאחור.

זה קרה בערך בשתיים בלילה. מבקשי ראשו פלשו אל מתחם מסעדת החוף שבבעלותו, שהיה ריק מאדם. ארנו היה שם לבדו והם הפתיעו אותו, תקפו והיכו אותו באכזריות לפני שירו שני כדורים מטווח אפס. השומר שמצא את הגופה בשעת בוקר מוקדמת הבחין שאצבעות ידו של הבוס שלו נכרתו, עדיין לא ידוע אם לפני הרצח או אחריו. הודעה שיצאה מטעם משטרת קוסטה ריקה דיברה על רצח שהיה כרוך בהתעללות. ההערכות היו שמדובר בחיסול חשבונות בעולם התחתון.

מאחר שחיסול חשבונות כזה פירושו בדרך כלל שעבריינים מחסלים עבריינים, עולות מאליהן כמה תהיות: האם ארנו זית, בנוסף להיותו אחד מהגולשים הטובים בעולם, היה גם חבר במועדון הסגור של העולם התחתון? ואם כן, האם הוא היה עבריין בעל משקל סגולי כזה שהצדיק חיסול בסגנון הקוזה נוסטרה? ובעיקר, מי בעצם היה ארנו זית - גולש אגדי, נער ים וחופים, או סוחר סמים ועבריין מבוקש?

במשך שבוע שמעתי תיאורים שלו ממכריו, מחבריו, מאמו ומבני משפחה קרובים יותר ופחות. אם לסכם את מה שהשמיעו לי, הרי שהמנוח היה:

- בחור עם לב זהב וחיוך הורס, ועם זאת טיפוס אלים שהיכה כל מה שזז.

- פחדן ששיקשק לפני כל טיפול שיניים, ובה בעת גולש נועז שכבש את הגלים הגבוהים בעולם.

- תפרן צנוע ומסתפק במועט, וגם אחד שגילגל בוכטות ומעולם לא נתפס בלי איזה אלף דולר בכיס.

- ילד טוב של אמא, שהיה עושה הכל בשבילה, אבל לא היסס לגזול כל אגורה שהרוויחה.

- מאהב מושלם שהוקיר וכיבד כל אישה שפגש, וגם ניהל בית זונות עם ברוני סמים וסרסורים.

- בליין־לייט שלא נגע בחומרים קשים, מקסימום עישן גראס כמו כולם, וצרכן כפייתי שחגג על טריפים וסחר בסמים.

- עבריין צעצוע שהסתבך בקטנות - ולראיה, לא ריצה עונש מאסר מימיו - שהיה מבוקש על ידי כמה משטרות, בכמה מדינות.

אין מה לעשות. הסיפור האמיתי תמיד גדול יותר מסך כל מרכיביו. מה שבטוח הוא שהמוות של ארנו זית דמה לחייו: אקסטרימי, סוער, אימפולסיבי, אלים. ההפך הגמור מהפנטזיה על איזה גל עצום ויפהפה שיגמור אותו, מהסוף המר־מתוק שבו הים אוסף אליו את הגולש ביד גדולה ואוהבת, מכסה אותו בקצף ומשכיב אותו לישון בחיקו לתמיד. היקום לא העניק לארנו זית את החסד האחרון הזה. גל עכור של אלימות נטולת חמלה הוא שגמר אותו.

ההודעה נמסרה למשפחה

האם להלוויה יכול להיות סקס־אפיל? תלוי. במקרה שלנו, סביב הבור החפור נטועים כמה עשרות בריונים. דמעות סוררות מפלסות את דרכן בקושי בין זיפים, על גבי לחיים מצולקות ומחורצות. רובם גולשים מקצוענים, כמה מהם אלופי הארץ לשעבר, מצילים, אנשי ים וגלים. פה קעקוע, שם צלקת, מעילי עור ופליס קצרי גזרה, נעלי ספורט ונעלי טיפוס הרים, מידה ממוצעת 7־46. אז כן, להלוויה יש סקס־אפיל. אם היא של ארנו זית.

החברים שלו ממליצים לי לא להתעקש על שמות משפחה, אחרת יהיו לי מעט מאוד מרואיינים. "עזבי אותך ממה שמקובל, יש כאן אנשים עם רגישויות מיוחדות", אומרים לי. "לכל אחד יש שם וכינוי, וזה מספיק. ועוד דבר: דיר בלאק לכתוב 'זית אמר', 'זית עשה'. בחייאת, תעשי טובה, תרשמי 'ארנו'". רושמת.

הנה האם השכולה, באבט. וזה בפינה הוא דורון "הכושי", המציל של חוף מציצים. הוא חבר של ארנו מהילדות במעברה התל אביבית, שכונת סומייל בואכה אבן גבירול של פעם. על מה שהשניים האלה עברו יחד אפשר לכתוב ספר, לא כתבה. הנה עדי "בונבון". לידו, השמנמן, זה "סופגי". כולם חברים, גלשו שנים עם ארנו.

הנה חיים, חבר קרוב של ארנו מנעוריהם. לו אין הפריווילגיה להישאר בשם פרטי בלבד, כי הוא הבן של בצלאל מזרחי. גם האב כאן איתנו, בא לחלוק כבוד אחרון. מזרחי הבן, עורך דין, לא מש מזרועה של באבט. "לא נעזוב אותך, אל תדאגי, את לא לבד", הוא מבטיח לה.

גם לארנו היו כינויים. בימי ילדותו קראו לו בחוף "פישוטה", על שמו של הילד־גנגסטר מהסרט הברזילאי הישן. מי שהעניק לו את הכינוי היה טופסי. בשנות ה־20 לחייו, כשכבש את מקומו בסצנת הגלישה העולמית, דבק בו השם "אל ניניו".

בגשם שוטף מגיעים לבית העלמין אורָן וייס, גיא זיתוני ואילן מאיר - שלושה שהיו יחד עם ארנו בנבחרת המובילה של הגולשים הישראלים. בא גם עופר שמש, גולש מחבורת הילטון שבינתיים חזר בתשובה. ועורך הדין הפליליסט שרון נהרי, חבר נעורים של ארנו שבילה איתו מעת לעת בקוסטה ריקה, וייצג אותו גם בהסתבכויות שלו עם החוק בארץ. גם הגולש־קומיקאי־פוליטיקאי גיל קופטש כאן. כולם מתנקזים אל הקבר הפתוח.

אני עוד לא יודעת הרבה על ארנו, אבל ברור לי שהם אהבו אותו. באמת אהבו. גנגסטר או לא, כנראה שהיה בו משהו נוסף, נדיר. יש פה חבורה גדולה של אנשים שהוא היה הציר המרכזי, אולי היחיד, שחיבר ביניהם. האחד שכולם הלכו אחריו. אחי, הם נופלים אחד לזרועות השני. קיבינימט, מה קרה שם. מה שמעת. מי הבני זונות שהורידו אותו.

מה היה בו, בגולש המוכשר והאלים הזה, שנגע עמוק בכל כך הרבה לבבות? למה הלכו אחריו באש, ובעיקר במים?

באבט מספידה את בנה. "הוא לא פגע באף אחד, נכון?", היא קובעת או שואלת. "הוא היה טוב, עזר לאנשים, לא עשה שום דבר רע. להפך. התחיל לשים תפילין, הלך למקווה, עשה צעדים של תשובה לפני שזה קרה. הילד שלי מת טהור. קדוש".

בצלאל מזרחי ניצב ליד בנו חיים, שמשגר בזווית של 45 מעלות את החבר הכי טוב שלו אל העולם הבא. החברים ניגשים לבאבט, מחבקים אותה, מנסים לברר מה היא צריכה. אני מצידי מנסה לברר למה יש לי כל הזמן פלאשבקים מ"הסופרנוס". זה לא שהם עומדים כאן בטוקסידואים שחורים, ממש לא. לא ראיתי גם מעטפות שמנמנות שמועברות בצנעה אל האם השכולה, או אנשי בולשת שמסתובבים באזור ומצלמים את כל מי שנוכח בעדשות זום חשאיות. ממש לא: כולה אנחנו וערוץ 10. אז למה בכל זאת? אולי כי הספקתי לשמוע שכל הוצאה הנלווית למותו - מהטסת הגופה לארץ, דרך מימון התקרובת למשך השבעה ועד כלכלתה העתידית של באבט - "עליהם". ואולי זאת פשוט הדרת הכבוד הג'נטלמנית שבה בצלאל מזרחי ניגש אליה To pay his respect, כמו שטוני היה אומר.

מזרחי האב הוא היחיד כאן שגילו מעפיל אל אמצע שנות ה־70, והיחיד שאכן לובש מקטורן מחויט. הוא לוחץ את ידה של באבט, לוחש לה מילות ניחומים, אבל היא כבר מטושטשת לגמרי. "הוא לא מת, הוא לא מת", היא ממלמלת.

בסומייל של שנות ה־70 וה־80 היתה באבט אמא של ארנו ואמא של כולם, וכולם היו בניה. אבל ילדים נוספים אין לה, וארנו היה כל עולמה. זאת לא קלישאה במקרה שלה: הילד הזה הוא כל מה שהיה לה. למענו חיה, למענו נשמה, כל גרוש שהרוויחה זרם ישירות אליו ("רציתי שיהיה תמיד מפוצץ בכסף כדי שלא יתדרדר לפשע, שלא יצטרך לחפש במקומות רעים"). לפי החברים הקרובים, הסכום הצטבר עם השנים למיליונים. את דירתה בישראל, כמו את הבית בצרפת שירשה מהוריה, מכרה כדי לממן לו את החלומות. לפני חמש שנים הוא לא אמר לה יותר מ"בואי אמא, אני צריך אותך פה". זה הספיק לשכנע אותה לעזוב את הארץ ולעבור לחיות לצידו בקוסטה ריקה.

מה יהיה איתה עכשיו? "יהיה בסדר, עלינו", מרגיע עופר שמש. "אנחנו משפחה אחת גדולה, כולם דואגים לכולם, כסף זה לא בעיה. לא רק לימים של השבעה, לכל החיים. תאמיני לי".

מאמינה, מאמינה.

מזרחי הבן פוסע שלוב זרוע עם אביו, מאשר את הדברים של שמש במנוד ראש קל. מאמינה לגמרי, תאמינו לי. רק לא יודעת למה אני לא מצליחה להוציא מהראש את טוני סופרנו.

כמו משמר החופים, רק להפך

למלך הגלישה התל אביבי, לבי'ץ־באם שהסתובב עם קעקוע ענק של מגן דוד על הגב, היתה ילדות סוערת. כשהיה בן שנה חטפה אותו באבט מאביו הפריזאי, ז'ק פייפר, ונמלטה לארץ. היא היתה בת 24, צרפתייה בלונדינית יפהפייה ומלאת חיים. פייפר היה גבר נוצרי ממוצא חצי פולני וחצי אינדונזי; זה החצי שמסביר את התווים האסייתיים של ארנו ("היינו באים לים ורואים איזה וייטנאמי קטן רץ על החוף ומתאבד על הגלים", אומר דורון הכושי).

באבט ואחותה מיכל נולדו בפריז, שם חיו הוריהן עד מותם. לפייפר היא נישאה אחרי שגילתה כי היא בהריון ממנו, אלא שלדבריה מצאה את עצמה בבית עם גבר אלכוהוליסט שהתנכל לה ולתינוק. לילה אחד ארזה מזוודה ואת ארנו, ונחתה בישראל. כאן הכירה את עזרא זית, מלך הפלאפל של אבן גבירול - הוא היה הבעלים של "פנינת הפלאפל" המפורסמת, שנסגרה לפני כשנתיים - והתחתנה איתו. הם גרו במשך שנים בסומייל, בצמוד לפלאפל שבו עבדו שניהם. בסופו של דבר התגרשה באבט גם ממנו.

ארנו, כמו כל ילדי המעברה, התגלגל ברחוב. סומייל היתה חמולה אחת גדולה, מלאה בילדים שגדלו על חופש ומרחבים, משחקי רחוב, חוף ים והרפתקאות - אבל גם עוני, עליבות, סמים ועבריינות. לארנו היה קשה יותר מכולם, כי לא היה לו אבא, מה שהיה חריג לתקופה; עוד לא שמעו אז בארץ על אימהות חד־הוריות. הסיפור שלו ושל אמו תורגם במיידי לשפת סומייל כ"אמא של ארנו זונה צרפתייה". הציקו לו, לעגו לו, החטיפו לו מכות.

ארנו חטף מהילדים, חטף בבית כשעיצבן את אבא עזרא, חטף מהעולם. אבל לא לזמן רב. די מהר הוא למד איך להרביץ בחזרה, ואחר כך גם איך להרביץ ראשון. "לפני 'שלום', קודם כל בוקס קטן", צוחקת באבט כאילו נזכרת במעשה קונדס חביב של זאטוט. רק שזה נמשך גם כשכבר ממש לא היה זאטוט. המשפחה פיתחה חוש הומור סביב הנושא הזה; מיכל, אחותה של באבט, אומרת ש"אולי זה כי אנחנו דור שני לשואה. בבית אף פעם לא דיברו על כלום, לא הוציאו החוצה, שמרו הכל בפנים. אז לומדים לדבר עם הידיים". וארנו דיבר עם הידיים כל חייו.

בית ספר לא עניין אותו, ולא את הוריו. הים, לעומת זאת, עניין אותו מאוד. כמה מהחברים של אביו החורג, עזרא, היו מצילים; האגדה מספרת שכשהיה בן פחות משנתיים העמיס אותו עזרא על החסקה של טופסי ויצא איתו לים, שם זרקו אותו למים וצפו בו "לומד לשחות בעצמו". בגיל שש־שבע כבר היה "פישוטה" מסתובב בלי סוף על החוף, מטריף את המצילים ומביט כמהופנט בגלים.

המציל שלמה "בוּמֶה" שאשו, עוד אושיית הילטון, עבד באותן שנים עם טופסי. שניהם עקבו מקרוב אחרי הווייטנאמי הקטן. "בגיל חמש או שש הוא התחנן שאתן לו לנסות לגלוש. את 'מציצים' מכירה? זוכרת את הפרחחים שבאים ומפריעים למציל? אז ככה זה היה, בדיוק כמו בסרט. תן לי לגלוש, תלמד אותי. ואני יש לי חוף לשמור עליו, צריך להשגיח על המים. סילקתי אותו, היה חוזר. בסוף קיבל גלשן, התחיל להתאמן, לא פחד מהים. לא הבנתי איך ילד כזה קטן יכול לעשות דברים כאלה במים. פחדתי עליו. עזרא זית אמר לי 'בחייאת בומה, תשמור על הילד שלא יטבע', אבל איך אפשר לשמור עליו? הוא היה שד. אני אומר לצאת מהמים, כולם יוצאים, רק ארנו נכנס עמוק יותר. הוא לא למד שחייה בצורה מסודרת, אבל שחה כמו דג. הוא גם היה חזק מאוד. נלחם בגל, נכנס בו כסאח עם כל הכוח. לא ראית דבר כזה, ילד שנתקל בגל של שלושה מטר ויוצא מזה בשלום".

את הגלשן הראשון קנה לו עזרא. הוא נשבר תוך כמה ימים. "ארנו היה גולש רדיקלי", מסביר גיא אנג'ל, חבר וגולש מקצועי. "לפניו לא היה סגנון כזה בארץ. גלים באים בהתקפות, ארבעה־חמישה בסדרה, וגולש נורמלי תופס גל ואחר כך צולל ומחכה שתעבור ההתקפה. אבל ארנו, היה חבל לו לבזבז את אלה שבאים אחרי הראשון. זה הבנאדם היחיד שראיתי עושה את הגל הראשון, ואז עובר ישר לשני ולשלישי ולרביעי בלי לעצור. טירוף".

אחרי שנשברו עוד כמה גלשנים החליט עזרא שהוא הוציא מספיק כסף על פיברגלאס. החבר'ה של פישוטה חיפשו דרך להשיג גלשנים, וארנו התווה את הטכניקה החדשה: מתנפלים בחוף על ילד עם גלשן, נותנים כאפה לפנים, לוקחים את הגלשן והופה למים. דורון הכושי, היום המציל של שרתון, מודה שככה זה עבד. הוא לא גאה בזה במיוחד, אבל לא היתה להם ברירה. כשתופסים גלים ניתזים שבבים.

כשהיה בן 13 זכה ארנו באליפות הארץ בגלישה לנוער, והחזיק בה עד גיל 15. גופו התעצב והתחזק - "נהיה בריון וחתיך", אומר בומה - ובנות התחילו לרוץ אחריו. אבל לא רק בנות: מועדון מעריצים שלם התגבש סביבו והסתפח אליו לאן שלא הלך. על המעריצים האלה הוא הרעיף מכל מה שהיה לו, אבל מי שלא הכיר היה מועד לחטוף. נער החופים הפך לצעיר אלים, בעייתי, שמחפש צרות ומוצא אותן.

• חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת