נכבה - לא מילה גסה
הנכבה אינה רק ההיסטוריה והזיכרון של הפלסטינים, אלא אירוע שהוא חלק מהזהות והזיכרון האישי והקולקטיבי שלי, כישראלית
"איפה את בחג? אתם הולכים לכיכר? תצטרפי השנה לפיקניק ביערות הכרמל? זה מקום ממש יפה! תבואי? כולם באים". עד לפני כמה שנים עוד הייתי מצטרפת, פיקניק בטבע – באמת מה רע? אבל משהו השתנה. מסביבי חוגגים ואני אינני ביניהם.
פעם, באחד הפיקניקים, נתקלתי בשרידי בית עתיק עם כיפה כחולה. חיפשתי ומצאתי שהיה שייך לכפר עין ע'זאל. את תושביו הפלסטינים גרשו חיילי צה"ל ב-26 ביולי 1948. ישראל מנעה את חזרתם ועל חורבות הבתים שהרסה, נטעה את יער חוף הכרמל. קשה היה לראות את השרידים המעטים, אבל ברגע שהבחנתי בכך, לא יכולתי עוד להתעלם משרידי הכפרים, משרידי בתים של אנשים שגרו בהם עד 1948.
הנכבה (שבערבית משמעותה אסון גדול) החלה באות שנה, כשחלוצי הציונות החלו בגירוש מרבית התושבים הפלסטינים, בהרס בתיהם ובמחיקת התרבות הפלסטינית העשירה. הנכבה נמשכת גם היום בהרס מבנים, מסגדים ובתי קברות פלסטינים, בהפקעת אדמות לצרכי היהודים בישראל, באפליה ממוסדת, במניעה מפליטים פלסטינים לשוב לבתיהם, בכיבוש צבאי של שטחי הגדה המערבית ועזה, בהרג השיטתי ברצועה שמרבית תושביה הם פליטים. את כל אלו אין אנו רוצים לראות ולשמוע, ודאי שלא ביום העצמאות.
דיבור ולמידה על הנכבה העלו בי הרבה שאלות וחששות. הן יצרו סדק לגבי הידע שהיה לי ולגבי הזהות שלי. סדק שלא איפשר לי להפסיק לשאול שאלות. תהליך הלמידה הזה מאפשר לחשוב מחדש על החיים כאן. הנכבה אינה רק ההיסטוריה והזיכרון של הפלסטינים. זהו גם אירוע שהוא חלק מהזהות והזיכרון האישי והקולקטיבי שלי, כישראלית.
הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מדגיש את ההיסטוריה הלאומית-יהודית של הארץ, ומתכחש במידה רבה לעבר הפלסטיני שלה. אנו, כחברה וכפרטים, מתנערים מהאחריות לעוול שנעשה לפלסטינים, כדי שנוכל להמשיך ולחיות כאן. אך מי קבע שזו הדרך היחידה שבה נוכל לחיות כאן? החברה שאנו יוצרים רוויה באלימות וגזענות. האם זו החברה שבה אנו רוצים לחיות? במה ההימנעות מאחריות עוזרת לנו? מה היא מונעת מאיתנו?
למידה על הנכבה היא החזרה של חלק מרכזי ממי שאני – חלק שנמחק מהזהות הישראלית, מהמרחב, מהחינוך ומהזיכרון הישראלי . למידה על הנכבה פותחת עבורי אפשרויות לחיות כאן בעיניים פקוחות ולפתח עתיד אחר של יחסים בארץ הזו – עתיד של פיוס והכרה בין כל מי שקשורים למקום הזה.
קבלת אחריות על הנכבה ותוצאותיה המתמשכות, מחייבת אותי לשאול שאלות קשות אודות כינונה של החברה הישראלית ובעיקר על האופן שבו אנו חיים היום. יש בי רצון לפעול לשינוי ותיקון מציאות זו. לא להגיד: "אין ברירה. כך שרדנו 61 שנה, וכך נמשיך". אני לא רוצה רק לשרוד. אני רוצה לחיות בחברה שמכירה בעברה, ומתוכו בונה עתיד שיוכל לכלול את כל תושבי הארץ ופליטיה.
הכרה בזכות השיבה ומימושה הם תנאי הכרחי לעתיד זה. זו זכות אישית וקולקטיבית של הפליטים, ואין משמעה יצירת עוול נוסף תוך גירוש תושביה היהודים של הארץ. כמו במקומות אחרים בעולם, ניתן למצוא דרכים בהן מימוש שיבת הפליטים ייעשה ללא גירוש התושבים העכשוויים. כך ראוי ואפשרי שיקרה גם כאן. מימוש זכות השיבה יאפשר לנו, היהודים-הישראלים, לצאת מהתפקיד הטראגי של כובשי הארץ.
החיים אינם חייבים להיות משחק סכום אפס. קיימות גם אפשרויות אחרות. אפשרי שפלסטינים ויהודים יבנו יחדיו חברה שוויונית וצודקת. יחיו כאן חיים שפויים, חיים שאינם של חרדה ומלחמה מתמדת. ואז? אז באמת יהיה לנו חג שמח.
עמיה גלילי, עמותת "זוכרות"
לפנייה לכתב/ת 
עמיה גלילי
מומלצים
