המורה לחיים נכונים
"המצורע בפרשתנו חייב לעבור תהליך של התבוננות עצמית. הוא חייב לגעת בשורש, הוא חייב לחפש את הנקודה שבה הוא יחוש שחייו משמעותיים. כי הציניות היא החטא הכי גדול". הרב רפי פוירשטין על פרשת השבוע והמורה שלו לחיים נכונים, שהלך השבוע לעולמו
במקום רקע - אני הייתי אולי הרב שלו אבל הוא בודאי היה המורה שלי. המורה לחיים נכונים. בשעה שהמרחב הציבורי מלא בהצעות מגוונות לסדנאות ויפאסנה יהודית וטיבטית ומדיטציות בהרכבים הכי מוזרים שניתן להעלות על הדעת, זכיתי והיה לי מורה לחיים שדומה כי עמד במבחנים הקשים ביותר בצורה פלאית.
ג'ק (יעקב) בורוויק, שנלקח מאיתנו השבוע, היה אדם אנונימי אותו הכירה קהילתו וקומץ חברים ובני משפחה. ג'ק היה אדם שחלה במחלת ניוון שרירים שהותירה אותו במשך שנים רבות משותק לחלוטין למעט יכולתו לנשום, לדבר ולבלוע. הוא לא יכול היה לנוע לבדו, לא היה יכול לאכול לבדו ואף לא להתהפך במיטתו ללא עזרה, כל זאת במשך שנים.
לג'ק ולאשתו המנוחה אמנם היו קרובי משפחה שהיו מסורים להם אך לא היו להם ילדים, נכדים ונינים משלהם. ג'ק היה אדם אומלל מאוד לפי כל קנה מידה שאני יכול לתאר. אך ג'ק היה האדם המאושר ביותר אותו פגשתי. הוא מעולם, מעולם לא התלונן, ולו התלונה הקטנה ביותר. היה לו חיוך מקסים והארת פנים, פשוט כך. גם כשלא הרגיש טוב, וזה לא היה נדיר, לא התלונן. המילה 'פרגון' איננה מתארת נכון את התייחסותו לבריות, כי פשוט הייתה לו 'עין טובה' בגודל של שמש, גם גדולה, גם מאירה וגם מחממת. מהיכן לקח ג'ק את הכוח הזה להיות אופטימי חסר תקנה? זאת תעלומה אותה אני מנסה לחקור שנים וללא הצלחה. אני מכיר אנשים בריאים, עם משפחות גדולות ובריאות, מצב כלכלי תקין ולמעלה מזה, והם עצובים ונאנחים. טוב, אולי לא תמיד, אבל בעיות קטנות מצערות אותם ואף מדכאות אותם. אך ג'ק...
פרשת השבוע – פרשיות השבוע 'תזריע – מצורע' עוסקות בהרחבה בדיני המצורע. צרעת הינה סוג של מחלת עור (שהיום קשה לזהותה) שמוגדרת כמעין כתם לבן המתפתח בעור שיש לו כללים מרובים לא נוכל לפרט כאן. המעניין הוא שהמצורע איננו נזקק לרופא . התורה שולחת אותו להיטהר (מלשון 'טהרה) אצל הכהן. האם התורה שוללת את מקצוע הרפואה? התשובה היא לא. והרי פסוק מפורש הוא "ורפא ירפא" ודרשו חכמינו "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". אין זה אלא כי ישנם מצבי נפש ורוח המשפיעים על הגוף ואולי גם ההפך. במקרה כזה לא תועיל התרופה הקונבציונאלית, במקרה כזה צריך כפרה וטהרה. שני עקרונות חשובים נלמדים כאן: ראשית, לתורה יש תפיסה הוליסטית הרואה קשר בין גוף לנפש. שנית, כשאומרים 'נפש' מתכוונים להיבט המוסרי והאמוני של האדם ולא על הצד הפסיכולוגי שלו. לא שהתורה כופרת בהשפעה של לחץ, מתח, ניכור ואטימות על הגוף. ברור שלפסיכולוגיה יש תפקיד. אבל זאת לא הנקודה המרכזית. הנקודה המרכזית היא האמונה.
זאת אומרת, שהנקודה הכי מרכזית היא התחושה העמוקה של משמעות קיומית קבועה ובלתי חולפת. המודעות לכך שהאדם הוא כלי לכוחות חיים נצחיים שמושמים בו מעניקה לחייו ערך פנימי. אדם שלא חווה את תחושת הערך הפנימי הוא אדם אובד, הוא אדם מיואש, הוא אדם ציני.לא לחינם אחת מהתפילות הראשונות של הבוקר הינה "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא" . בפתח היום אדם צריך לדעת שהוא לא רק מכונה פסיכו-פיזית, יש בו מימדים עמוקים, נצחיים. ולכן המצורע נשלח כחלק מתהליך הטהרה שלו לתקופת התבודדות מחוץ לעיר (ויקרא פרק יג פסוק מו):
"כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא!
בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"
המצורע חייב לעבור תהליך של התבוננות עצמית.
הוא חייב לגעת בשורש, הוא חייב לחפש את הנקודה שבה הוא יחוש שחייו משמעותיים. כי הציניות היא החטא הכי גדול. היא משחררת את האדם מאחריות אמיתית למעשיו, כי הרי בשביל הציניקן אין לחיים ערך אמיתי. הציניות לא מאפשרת לו לשמוח ואפילו ליהנות, כי הרי מעבר למעטפת הנוצצת וצבעי המאכל הרי אין באמת תוכן אמיתי.
ושוב ג'ק - המשמעות שאנו מוצאים בדברים קשורה בדרך כלל לתוכנם של הדברים. אדם שמח על קידום בעבודתו, על בונוס שקיבל ואפילו על לידת ילד. זאת אומרת שיש כאן משהו מוחשי, מדיד וקונקרטי שגורם לשמחה. מאידך, אדם פוטר מעבודתו, נכשל בפרויקט חשוב – התוכן הוא שלילי ומעציב. ג'ק היה כישלון במובן הזה של הדברים, ובכל אופן הוא שמח שמחה שלימה. זאת אומרת שהוא פגש את החיים מהצד הפנימי שלהם. זה שלא תלוי בהצלחות או לחילופין בכישלונות. ג'ק שמח על החיים עצמם. על העומק והמסתורין שבהם. על עצם הקיום. עצם הישנות (מלשון 'יש'). כי באמת אלוקים מתחבא שם. בעצם הקיום של הדברים, של ההצלחות ושל הכישלונות. גם שם אלוקים נמצא, נוכח, קיים, רק צריך להרגיש אותו. ג'ק הרגיש אותו, הוא פגש אותו בלי עטיפות, בלי תרועות וצלצולים. ועדיין אני לא מבין כלום.
פסוקו של שבת:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים..." (ויקרא פרק יב) בבואנו לחגוג את יום העצמאות נזכור כי כמו בכל שמחת לידה, כרוכה בה גם טומאה המתבטאת בדמות הכישלון וההחמצה המתלווים בהכרח לצמיחה.