ליזי המטורללת

הרומן "מקומון" של שולמית לפיד הוא רומן בלשי, שמעמיד במרכזו את ליזי בדיחי, דמות יוצאת דופן בנוף הספרות הישראלית. הוא זכה להצלחה רבה עם צאתו, נהפך לסרט קולנוע, תורגם לשש שפות וזכה בפרס המותחן הטוב ביותר בגרמניה ב-1996.

עוד ראו אור בסדרת ליזי בדיחי "פיתיון" (1991), "התכשיט" (1992), "חול בעיניים" (1997), "פילגש בגבעה" (2000) ו"סוף עונת הלימונים" (2007). שולמית לפיד, סופרת ומחזאית ילידת תל אביב, היא אחת היוצרות האהובות והפוריות ביותר בישראל.

אף אחד לא ידע מתי הגיעה ליזי בדיחי למסיבה של ההורנשטיקים ועם מי היא באה, ואת אף אחד גם לא עניין שהיא היתה שם, כי היא לא היתה אחת כזאת שיודעים כשהיא באה לאיזה מקום, אף על פי שאי אפשר לומר עליה שהיא בדיוק נחבאת אל הכלים - לא עם כפות הרגלים הגדולות והשטוחות שלה שנראות כמו סנפירים של כלב ים, ולא עם החזה הגדול והפחוס שלה המזכיר לכל מי ששכח שיש כוח משיכה לאדמה, ועם המילים שהיא לועסת בין 'מותק' ל'הה?', משחילה אותן כמו חרוזים דפוקים על שרשרת ישנה.

20 שנה למקומון. שולמית לפיד (צילום: ורדי כהנא)

היא לא היתה גאה במיוחד במה שהיא עושה והיא לא היתה צנועה מעבר לסביר. זאת היתה העבודה שלה והיא ידעה שהוא מקצוענית וזה גרם לה סיפוק. אם היתה משחילה חוט בבית חרושת לסריגים כמו אמא שלה, או תוקעת זריקות ב'סורוקה' כמו האחיות שלה, ז'ורז'ט וחבצלת- גם אז היתה מקצוענית, וגם זה היה גורם לה סיפוק. אז היא היתה מקומוננו בדרום. ביג דיל. בעוד חודשיים היא תהיה בת שלושים וזה מה שעשה את הרושם האמיתי על אמא שלה ועל ז'ורז'ט ועל חבצלת.

לפעמים האחיות שלה היו באות ומורחות אותה במחמאות, והיא ידעה שהן בסוף תבקשנה הלוואה והיא היתה נותנת להן הלוואה ואומרת לעצמה, בפעם הבאה אני אחסוך להן את כל המריחה. אבל כשהגיעה הפעם הבאה היא שוב הניחה להן לספר לה כמה היא מוצלחת וחשובה ואיך הן גאות שאחת כזאתי יצאה מהחלציים של הבדיחים ששום דבר טוב לא יצא מהם עד שהיא הופיעה בשטח, נותנת להן להרגיש שהצליחו לסובב אותה - לפחות את הסיפוק הזה יכלה לתת להן אחרי הבושה של בקשת ההלוואה. היו להן ילדים שצריכים לאכול ולהתלבש וללמוד וזה היה יותר חשוב מהגאווה שלה.

היא התחילה בתור הפקידה של דהאן, שהיה אחראי על מחלקת המודעות. היתה סותמת חורים כשלא היה מי שילך לעירייה לברר מדוע סגרו את המים בגימ"ל או מתי יגמרו את הכביש בדל"ת, ולומדת לדעת שלכל מידע יש מחיר בכך וכך אינצ'ים של סחיטה או פיצוי. האנשים התרגלו לאט לאט לבחורה הגדולה בסנפירים המלקלקים את המדרכה, לעפעפיים הנרדמים על עיניה, העיניים האלה ששום דבר לא הפתיע אותן ושום דבר לא העיר אותן.

אם היית שואל מישהו בבאר שבע אם היא לועסת מסטיק, מאה אחוז שהוא היה עונה לך "בטח לועסת", אף על פי שבחיים שלה היא לא לעסה מסטיק כי כזה היה החינוך שהיא קיבלה בבית. בחורה טובה לא חשוב כמה היא ענייה, על הנימוסים שלה היא צריכה לשמור. אז היא כבר לא היתה ענייה ומסטיק היא לא לעסה, אבל ככה היא נראתה, כמו בהמה מעלה גירה היא נראתה, והיא ידעה את זה.

יחסים של כבוד הדדי שררו בינה ובין דהאן. הם התחילו ביחד במשרד הקטנטן שמאחורי הסופרמרקט, מדלגים בין ארגזי הכרוב למשאיות הלחם, וביחד עברו אל מערכת המשרדים המשופצת שמעל הדפוס של פרוספר פרפר, טופחים בלא מילים זה על שכמו של זה. הוא העריך את העובדה שהיא לא אמרה אף פעם שהמשימה בלתי אפשרית, שהלכה לכל מסיבת עיתונאים, ובדקה כל בדל שמועה שהגיע לאוזניה, ולא פחות העריך את הידיעה כי לעולם לא תגלה לאשתו או למישהו זולתה את דבר ההרפתקאות הקטנות שהרשה לעצמו מעת לעת.

והיא העריצה את השאפתנות שלו, את רדיפת הבצע והנשים ואת התשוקה חסרת המעצורים לכסף ולהצלחה, יודעת שהיא התבייתה על טיל ושפירורים ייקרו גם על דרכה. הוא היה האיש שהחליט כי עליה ללמוד לנהוג והוא היה האיש שהחליט כי הגיע הזמן שתעזוב את בית אמה ואף עזר לה להשיג משכנתא, והוא ששכנע את הנהלת העיתון שליזי זו, שכל מי שנתקל בה חשב שהיא בהמה, היא נכס לעיתון וכדאי לממן לה מכונית.

מתוך "מקומון" מאת שולמית לפיד, 192 עמ', כתר