נתן פנץ ז"ל: ויתר על הכדורגל בשביל האצ"ל

פנץ, יליד אוקטובר 1917, נחשב לכוכב בארץ ישראל של אותם ימים והחל את דרכו בקבוצה הגדולה של העיר- מכבי תל אביב. כבר בהיותו נער ניבאו לו עתיד גדול ולמרות התנאים הקשים הוא לא איכזב. בגלל כשרונו הגדול, פנץ שיחק בקבוצת הבוגרים עוד כשהיה בגיל נערים.

בשנת 1936 זכו פנץ ומכבי ת"א באליפות הראשונה שלהם, בעקבות הזכייה ההיסטורית יצאה הקבוצה למסע משחקים בארצות הברית. פנץ סיים את המסע כשבאמתחתו 22 כיבושים, דבר שלא נעלם מעינהם של בעלי הקבוצה המקומית של העיר ניו יורק והם הציעו לו חוזה שמן ומפתה של אלפי דולרים, סכום שנחשב לאסטרונומי באותם ימים.

למרות הפיתוי הגדול, ויתר פנץ הפטריוט על החוזה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והעדיף לחזור עם יתר חבריו לישראל. שנה לאחר מכן שוב הוביל את קבוצתו לאליפות, ואף השתתף בנבחרת ארץ ישראל במשחקה מול יוון (1:0).

בסוף שנות ה-30, בעקבות סכסוך גדול עם הנהלת הקבוצה (סירבה לשתף שחקנים צעירים בהרכב), עזב פנץ ליריבה בית"ר ת"א, שהיתה אז בליגה ב' (הליגה השנייה). בקבוצתו החדשה התאחד עם חברו הקרוב לוניה דבורין, שהיה בין מקימיה ב-1937, וזכה בשני גביעים היסטוריים - 1940 (1:3 על מכבי ת"א) ו-1942 (1:12 על מכבי חיפה).

ב-1947 הוציאו הבריטים אל מחוץ לחוק את תנועת בית"ר, שהיתה מזוהה עם אירגון האצ"ל - המתנגד הגדול לשלטון המנדט. ההחלטה קטעה את חלומו של פנץ לזכות עם הקבוצה באליפות ראשונה, עת שהוליכו את הטבלה בפער של 3 נקודות על פני מכבי ת"א (ניצחון הקנה רק 2 נק').

פנץ ובית"ר שבו לליגה בשנה לאחר מכן, אך כדי לעשות זאת שונה השם ל'נורדיה' תל אביב, על שמו של הוגה הדעות היהודי מקס נורדאו, בעל החזון 'יהדות השרירים' (קראה ליהודים לעסוק בספורט ולחזק את הגוף). פנץ, תומך נלהב של תנועת בית"ר והאצ"ל, לא השלים עם שינוי השם. דבורין ניסה לשכנעו ("מדובר רק בשם, כולם יודעים מי אנחנו באמת"), אך זה לא זז מעמדתו וחזר למכבי. בהמשך הצטרף פנץ לשורות האצ"ל והשתתף בפעולות המחתרת.

דני דבורין (משמאל), זוכר את סיפורי אביו על פנץ (אלי אלגרט)

משחקו האחרון האחרון של פנץ היה הדרבי מול הפועל (אפריל 1948), שהובילה 0:1 לפני שפנץ עצמו השווה וקבע 1:1 בסיום. זמן קצר לאחר מכן יצא למשימה ממנה לא שב - המשוריין בו נסע להתקפה על שכונות יפו וספג פגיעה ישירה של פגז בריטי ופנץ נהרג במקום. הידיעה על מותו הכתה בהלם את יושביה היהודים של ארץ ישראל ובהלוויתו נכחו אלפים. אומרים שהעיר תל אביב עצרה מלכת בזמן שפנץ הובא למנוחות.

מי שעוד שיתף פעולה עם פנץ בבית"ר היה יצחק שניאור, בעצמו לוחם אצ"ל (הגיע עד מפקד פלוגה) ולימים שחקן ומאמן נבחרת ישראל. "פנץ היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אין היום אנשים כמוהו. זה נכון שאומרים את זה על כל אלה שאינם בין החיים, אבל אני לא כזה. באמת שלא הכרתי ספורטאי הגון כמוהו עד היום", נזכר שניאור.