שיא ישראלי

לפני יותר מעשור, בינואר 97', כשהטלוויזיה המסחרית עוד היתה בחיתוליה והמדינה היתה צעירה ויפה, דודו טופז הבטיח לתושבי המדינה שחייזרים ינחתו בשידור חי בתוכניתו "הראשון בבידור". יותר ממחצית האוכלוסיה בישראל נצמדה למסך כדי לגלות שציפי שביט היא מכוכב אחר. מאז, הפכה הטלוויזיה לנערה מתבגרת ומרדנית שמנסה לחקות את התרבות האמריקאית. המדינה התבגרה, אבל דודו טופז נשאר מלך הרייטינג.

טופז. הבטיח חייזרים, קיבלנו שביט (צילום: אייל לנדסמן)

ב-1999 החלה שיטת המדידה בישראל (רייטינג בלועזית או מדרוג אם אתם ממש מתעקשים), ומאז המירוץ לשבירת שיא הרייטינג לא מפסיק. לפני כשנה התחצף הינוקא המכונה ערוץ 10 ושבר שיא עם פורמט קנוי העונה לשם "הישרדות". ברגע השיא, 32 אחוזים מכלל האוכלוסיה, או אם תרצו 36 אחוזים במשקי הבית היהודים הצביעו בשלט. המשמעות היא שמיליון ומאתיים אלף איש צפו בגמר.

כמובן שערוץ 2 לא ישתוק על דבר שכזה. אצו רצו הזכייניות הוותיקות לרכוש פורמטים מצליחים מחו"ל ותוך פחות משנה כבר נשבר השיא. גמר "האח הגדול" ריתק למסך 36.1 אחוזים מכלל האוכלוסיה (39.1 אחוזים ממשקי הבית היהודים) שהתישבו לראות את שפרה קורנפלד הופכת למאמי הלאומית. כן כן, 1,219,000 אנשים נדבקו למסך.

אבל עזבו את התוכניות שגורמות לנו להיצמד למסך שבוע אחרי שבוע, להתמכר ואז לגרום לקברניטי הערוץ לחכך ידיים בהנאה בתוכנית הגמר. יש גם תוכניות חד פעמיות, שגורמות לנו לבטל את כל עיסוקנו ולצפות בהן. תחרות האירוויזיון 1999, ששודרה לעולם מארץ הקודש, אוחזת היום בראש טבלת המשדרים החד פעמיים הנצפים ביותר.

43.9 אחוז מכלל האוכלוסיה, שהם 1,338,000 צופים ראו את דנה אינטרנשיונל מתעופפת על הבמה. גם כששירי מימון טסה לייצג אותנו בכבוד ב-2005 העם החזיק אצבעות ו-1,102000 איש נדבקו למסך. מירה עוואד ואחינועם ניני - לא רק בעיניכם, אלא גם על כתפיכם.

מימון באירוויזיון. לילה טוב אירופה (צילום: AP)

אז מה צריך לעשות כדי לגרום למיליון איש ויותר לא לזוז מהמסך? משחק כדורגל/כדורסל שנותן סיכוי לישראל להעפיל לאן שהוא למרות תוצאה ידועה מראש, בחירת מלכת יופי או סתם הנחיה של גלית גוטמן, עימות בין מתמודדים לראשות ממשלה או נבחרת כוכבים מצחיקה.

אבל העם הנבחר לא ייתן שיאכילו אותו רק בבידור זול. גם הסרט "רשימת שינדלר" ששודר ב-1998 (לפני תחילת המדידה) הצליח להוכיח שכשיש משהו טוב בטלוויזיה - אנחנו שם. 43.4 אחוזים ממשקי הבית היהודיים, כלומר למעלה מ-1.3 מיליון איש צפו במשך שלוש שעות ביצירה של שפילברג. כי כולנו יהודים וכי לא שודרו פרסומות. (ערן בר-און)

חמישה אלבומים עומדים צמודים זה לזה בקרב על האלבום הישראלי הנמכר ביותר בכל הזמנים. ואלה הם: שלמה ארצי עם "אהבתיהם", דויד ברוזה עם "האישה שאיתי", אייל גולן עם "חייל של אהבה" ועם "בלעדייך" ובעז שרעבי עם האוסף "את לי לילה".

"חייל של אהבה" של גולן. בבית של אחד מכל 21 ישראלים (עטיפת האלבום)

אבל איך זה שאין אלבום אחד שבאופן מוחלט מסתכל על כולם מלמעלה? מפני שלא חברות התקליטים, לא האמנים ולא ארגוני המוזיקה למיניהם, יכולים להעביר את נתוני המכירות המדויקים. זה אולי נשמע אבסורד, אבל אף אחד מהם לא באמת סופר. חברות התקליטים חוגגות זהב ופלטינות מחומשות, אבל כל חברה סופרת אך ורק את האמנים החתומים אצלה.

בארגון אקו"ם, השומר על זכויות היוצרים, יכולים לספר לכם ש"חייל של אהבה" של גולן נמכר מ-1998 עד 2000 ב-63 אלף עותקים. אבל אקו"ם הוא איננו גוף המוסמך לקביעת נתונים שכאלה. בקיצור, בשונה מה"בילבורד" האמריקני המפרסם טבלה מדודה ומדויקת, לא קיים במדינת ישראל מוסד מאורגן המאגד את כל מכירות האלבומים. לא בדיסקים, לא בתקליטים ובטח שלא במכירות דיגיטליות.

את רשימת חמשת האלבומים הגדולים שלעיל חיברנו מפרסומי נתונים מהעבר ושיחות עם נציגי חברות תקליטים, ארגונים, יחסי ציבור ואנשי תעשייה. ככל הנראה, למרות הוותק של שלמה ארצי, שרעבי וברוזה, אייל גולן הוא זה שעומד בראש הטבלה. האלבומים של גולן יצאו בשנות ה-90', תקופת השיא של מכירות הדיסקים ועל פי אנשיו של גולן, "חייל של אהבה" נמכר בכ-320 אלף עותקים ו"בלעדייך" בכ-300 אלף עותקים.

ארצי. בחמשת הגדולים (צילום: קוקו) 

אם הנתונים האלה אכן מדויקים, עולה מכך שאחד מכל 21 אנשים במדינת ישראל מחזיק בביתו עותק של "חייל של אהבה" מקורי, לא צרוב או פיראטי. זהו ללא ספק נתון יוצא דופן. מהבדיקה עולה עוד כי ארצי ושרעבי שניהם מכרו כל אחד כ-250 אלף עותקים, מספר מרשים לכל הדעות, וברוזה מזנב לא רחוק מאחוריהם. אם היינו ממשיכים בספירה לעשרת הגדולים, סביר להניח שהיינו מוצאים עוד כמה אלבומים של ארצי, למשל "צימאון" שנמכר ביותר מ-100 אלף עותקים.

ברשימה הזאת אין זמרות, אין להקות והאלבום הוותיק ביותר הוא מ-1983 ("האישה שאיתי"), שהחל את הצלחתו עוד כשיצא כתקליט ויניל. עידן הדיסק הביא איתו גם את הפריחה במכירות האלבומים, אבל התקופה הזאת חלפה עברה, ועכשיו נותר רק לקוות שעם התעצמות עידן ההורדות החוקיות והקניות הדיגיטליות, יוקם גוף שיוכל למדוד בדיוק, מיהם הזמר או הזמרת שיצירותיהם מולכות בראש הפירמידה. (אור ברנע)

הקולנוע הישראלי אמנם ידע פריחה חסרת תקדים בעשור האחרון, אבל בכל הקשור למכירת כרטיסים הרי שהסרטים שיצאו בשנים האחרונות לא מתקרבים אפילו להישגיהם של סרטים ותיקים יותר. כמיליון כרטיסים מפרידים בין "איים אבודים", הסרט הישראלי המצליח ביותר של השנה האחרונה, לבין הסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים, "אסקימו לימון".

"איים אבודים". לא מתקרב לשיאי העבר (צילום: אייל לנדסמן)

על פי נתונים שנאספו בעבר על ידי מרכז הסרט הישראלי, 1,350,000 כרטיסים נמכרו לסרטו של בעז דוידזון מ-1978, סכום שלא תמצאו אפילו בחלומותיהם הפרועים והאופטימיים ביותר של בני הדור הקולנועי הנוכחי. שני הסרטים הבאים ברשימה ותיקים אפילו יותר - "קזבלן" (1973) של מנחם גולן ו"סלאח שבתי" (1966) של אפרים קישון. את שלושת הסרטים, אגב, הפיק מנחם גולן.

ואולם, אם מסתכלים דווקא על הצלחתם של הסרטים מחוץ לגבולות המולדת, אין ספק שסרטי העשור הנוכחי מתבלטים הרבה יותר. בארצות הברית למשל, הסרט הישראלי הרווחי ביותר עד כה הוא "ביקור התזמורת" שהכניס למעלה משלושה מיליון דולר. מיד אחריו נמצא "ללכת על המים" (2004), ובמקום השלישי "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שהכנסותיו בארצות הברית עומדות על למעלה משני מיליון דולר. (דרור עמיר)

התיאטרון הישראלי, זה לא סוד, הוא סוג של פלא. בביצת התיאטרון המקומית אוהבים לנפנף בנתון של ארבעה מיליון הצופים שפוקדים את האולמות ברחבי הארץ מדי שנה. נהוג לומר שהיקף הצופים בתיאטרון הישראלי גובר על מספר רוכשי הכרטיסים למשחקי הכדורגל באצטדיונים. את המספרים המדויקים, אגב, תתקשו למצוא הן בהתאחדות לכדורגל והן במשרד התרבות. ככה זה כשחיים במדינה ששימור ואיסוף נתונים הם חלק מתפיסת עולם חדשה יחסית.

"בוסתן ספרדי". כנראה הכי נצפית (צילום: ז'ראר אלון)  

מכיוון שעל נתונים שמתקבלים מהגופים עצמם קשה להסתמך (אחרי הכל לכל אחד מהם האינטרסים שלו לקדם את יצירותיו), תשובה חד משמעית למי נושאת בתואר ההצגה המצליחה ביותר בכל הזמנים נשארת ברמת המלצה. ובכל זאת, מופעי תיאטרון ומחול זוכים לפילוח על ידי גוף חיצוני ובלתי תלוי, המרכז למידע ולמחקרי תרבות, פיל"ת, הפועל בהמלצתה של חוקרת התרבות ומבקרת התיאטרון המנוחה ד"ר שוש אביגל, מזה 11 שנה.

במשך השנים הללו רוכזו הנתונים והועברו למשרד התרבות לפיקוח. על פי נתוני פיל"ת בתואר הצגת התיאטרון המצליחה ביותר בכל הזמנים אוחזת ההפקה המוזיקלית "בוסתן ספרדי". בדו"ח מצוין כי ההצגה רצה 899 פעם מול קהל של כ-673 אלף רוכשי כרטיסים בישראל. אבל ספירת הדו"ח מתחילה ב-1998 ועוסקת בהפקה של תיאטרון "הבימה" שעלתה לראשונה בשנה זו. העובדה שמחזה זה הציג 20 שנה קודם לכן על במת התיאטרון אינה כלולה בנתונים, שכן בשנות ה-70 הם לא נספרו.

בתחום הצגות הילדים, שברה את השיא על פי נתוני פיל"ת ההצגה "קורצ'אק" של התיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת. הפקה זו, שמוצגת בפני תלמידי בתי הספר בישראל במסגרת "סל תרבות", רצה 1,210 פעם בארץ מול קהל של כ-97 אלף ילדים ובני נוער. אותה הפקה קיימה גם 72 הרצות בחו"ל לאורך השנים, אך היקף הצופים בחו"ל לא תועד. (מרב יודילוביץ') 

כאקסיומה, סביר להניח שהספר הכי נמכר הוא התנ"ך. הבעיה שלתנ"ך אין ממש נתונים מדויקים. הבעיה היא שגם לשאר הספרים, לפחות אם מנסים למפות את המצב בעשורים האחרונים, אין נתונים מדויקים. לחלק מההוצאות לא היו מחשבים, ורשתות הספרים פירמטו את עצמן לדעת ומחזיקות נתונים רק של השנים האחרונות. שם, כמובן, אין שום דבר מפתיע. מה שנכנס חזק לרשימות רבי המכר, ועדיין טרי בזיכרון, הוא מן הסתם זה שמכר הכי הרבה.

"מיץ פטל". 250 אלף עותקים

בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן אומרים שדווקא "מלכים ג'" של יוכי ברנדס הוא המשמעותי, כשנשק לאזור ה-80 אלף עותקים. ב"עם עובד" מציינים את "רומן רוסי" של מאיר שלו שמכר יותר מ-150 אלף עותקים, ובהוצאת ידיעות מציינים את "בדולינה" של גבי ניצן שמכר 300 אלף עותקים.

אבל הנתונים המעניינים מכולם דווקא מתייחסים לספרי הילדים הקלאסיים שנותנים פייט ראוי ואף גוברים על רוב הכותרים למבוגרים. שניים מהם מתרוממים מעל לשאר: "מיץ פטל" של חיה שנהב שיצא ב-1970 והגיע ל-250 אלף עותקים ו"הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, שיצא ב-1977, והגיע גם הוא לרבע מיליון עותקים. מה שמפתיע הוא כמובן היעדרותם של שמות כמו עמוס עוז, א.ב יהושע וכיו"ב, אבל כנראה שגם לא ממש צריך לדאוג להם. (עמיחי שלו) 

גם בתחום המחול, כמו בשאר התחומים, כל נושא התיעוד, השימור, המעקב ואיסוף הנתונים הוזנח לאורך שנים, בלשון המעטה. בהתחשב בעובדה שאחד מענפי הייצוא המשגשגים ביותר בתחום התרבות הישראלית הוא המחול, קצת קשה להאמין שגם נתוניו החלו להימדד באופן רשמי וממשי רק בעשור האחרון.

על פי נתוני פיל"ת, מופע המחול הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים הוא "אויסטר" של ענבל פינטו. ההפקה, שעלתה לראשונה ב-1998 ב-Maison De la dance בעיר ליון שבצרפת, הופיעה מאז בכל רחבי העולם, מניו יורק ועד טוקיו וממשיכה לרוץ גם בימים אלה. המופע, קרקס אנושי מעורר השראה, רץ על הבמות בישראל 288 פעם.

השילוב של שפה ויזואלית יוצאת דופן, תיאטרון, מחול וקולאז' מוזיקלי, הביא לקופות הכרטיסים בישראל בלבד לאורך השנים 117 אלף צופים. מעבר לים רץ המופע 124 פעם, שיא מרשים להפקה שנחשבת באופן יחסי לאינטימית.

"אויסטר". שפה ויזואלית, תיאטרון, מחול ומוזיקה (צילום: אייל לנדסמן)

אולם למרות הנתונים הכביכול רשמיים, מי שככל הנראה עומד בראש הרשימה הוא המופע שרשם היסטוריה ושם את המחול הישראלי על הבמה הבינלאומית. "אנאפאזה" של אוהד נהרין שפתח את תחום המחול לקהלים שונים בהיקף חסר תקדים והפך את המחול לתחום פופולרי ונגיש לכולם.

היצירה שעלתה לראשונה על הבמה ב-1993, הציגה מאז כמעט מדי שנה על במות ענק בארץ ובחו"ל. על פי נתוני להקת בת שבע, המופע הציג כ-250 פעם בישראל מול 625 אלף איש ועוד עשרות פעמים בפסטיבלים ועל במות ענק מרכזיות בעולם. זהו מופע המחול הישראלי הראשון שהציג על במות כמו הסינרמה, בנייני האומה וזו שהוקמה במיוחד מדי שנה במתחם פארק תימנע שבפאתי אילת במסגרת אירועי "פאזה מורגנה" של רשת ישרוטל. ב-2004 נחתם הסכם אקסקלוסיביות בין רשת המלונות ללהקת בת שבע, לפיו תבוצע היצירה בישראל רק במסגרת זו.

האוחזת בתואר הפקת המחול המצליחה ביותר לילדים היא "פטר והזאב/קרנבל החיות" של להקת המחול הקיבוצית הצעירה. היצירה של רמי באר רצה החל מ-1990 וירדה מהבמה לפני כשנתיים. במהלך השנים הציגו רקדני הלהקה הצעירה

את המופע 825 פעם מול קהל של 464,5 אלף ילדים ובני נוער מכל הגילאים ברחבי הארץ. המופע הוצג גם 14 פעמים מעבר לים.

אל המקום השני הגיע המופע "כמויות" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע, שהציג מול ילדים ובני נוער בארץ ובחו"ל החל מ-2003. מזה שנתיים, לצד הקאסט הישראלי של רקדני אנסמבל בת שבע, נבנה עבור עבודה זו קאסט בינלאומי שמופיע בפני תלמידים ברחבי שבדיה במסגרת בתי ספר ומחוצה להם. יצירה זו הציגה על פי נתונים לא רשמיים של להקת בת שבע 700 פעם בארץ מול כ-210 אלף צופים. אנסמבל בת שבע הופיע עם יצירה זו גם כ-40 מופעים בחו"ל. (מרב יודילוביץ')