ילד, אני מאוד כועס עליך! בוא, תן חיבוק

אני נתקל בתופעה החוזרת על עצמה שוב ושוב: אני מאזין להורים המשוועים להכוונה בהתנהלות מול ילדיהם ("בני זורק עצמו לרצפה בכל פעם שאינו מקבל את מבוקשו" ,"בתי חצופה ופרובוקטיבית בלבושה", "ילדי בן ה-8 נרדם רק בסלון ומסרב ללכת לישון בחדרו"). אני ממליץ על סדרת הפעולות שעליהם לנקוט אם יש ברצונם לסייע לילדם להתגבר על בעיותיו והם כמעט תמיד אומרים לי, כשהבעת פניהם משדרת אכזבה, כי הם כבר ניסו לבצע פעולות מומלצות אלה אך ללא הועיל.

במצבים אלה אני מחייך לעצמי, לא נעלב ואומר להורים בקול שקט: "נכון, יתכן מאוד שכבר ניסיתם לפעול כפי שהמלצתי, אבל ידידי, עשיתם זאת בתזמון הלא נכון". אומרים ובצדק כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. זוהי אחת ההמחשות הטובות לכך שתגובה הורית נכונה בתזמון לקוי, לא רק שאין היא יעילה, אלא לרוב הבעיה עמה מנסה ההורה להתמודד עשויה אף להחריף.

לפניכם חמישה מצבים אופייניים בהם הגבה נכונה של ההורה הנעשית בתזמון אומלל (לא נכון) מסקלת את הסיכוי לסייע לילד להתגבר על קשיי התנהגות שלו, בתוספת המלצות לתזמון הנכון:

1. חיבוק לאחר נזיפה:

מדובר רבות ובצדק על החשיבות החינוכית במתן תשומת לב נעימה, טפיחה על השכם וחיבוק אוהב ומרגיע לילד שלנו. יחס חם, הניתן בעקבות התנהגויות ראויות כהשתדלות, שיפור, התחשבות, יחס מכבד ועוד שלל התנהגויות נאותות, מגבירות את הסיכוי שהילד ימשיך, יתמיד, יפנים ויעדיף התנהגויות אלה על פני התנהגויות מרגיזות, מעצבנות ובלתי ראויות וגם יתרום רבות לתחושות נעימות ויחס אוהד ונעים בין ההורים לילדיהם.

אולם, אליה וקוץ בה: חיבוק מרגיע ומפצה הניתן בתזמון אומלל דהיינו בסיטואציה בה לאחר שהילד הפגין התנהגות בלתי ראויה אשר בעקבותיה זכה בצדק לגערה, נזיפה ו/או הערה תקיפה, הילד באופן טבעי נפגע, כועס וחש פגוע מהערתו התקיפה של ההורה, נעלב ומביע בצורות מגוונות את אי שביעות רצונו מההורה. לנו ההורים באופן טבעי קשה מאוד לראות את ילדינו בוכים, נעלבים או כועסים עלינו ולכן אנחנו ניגשים מיד לחבקם בניסיון לרצותם, כאומרים: "כעסתי עליך, אבל אני עדיין מאוד אוהב אותך" או "לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב להעיר לך. אנא, סלח לי".

תזמון אומלל זה של הבעת הרגש החם והאוהב של ההורה, מבטל את היעילות הפוטנציאלית של ההערה התקיפה שלו, (שמטרתה הייתה לגרום לילד להימנע בעתיד מהתנהגותו הבלתי נאותה) ומלמד אותו כי תגובות הכעס והבעת אי שביעות רצון מההורה, יביאו בעקבותיהם תגובת התנצלות ובקשת מחילה. כתוצאה מכך, הילד ימשיך ביתר שאת בהתנהגויותיו הבלתי נאותות וההורה ימשיך להתנצל ולחבק.

2. הגדרת ציפיות לאחר התנהגות לא נאותה:

הגדרה ברורה, בהירה וספציפית של ציפיות להתנהגות נאותה בסיטואציה מאתגרת עבור הילד (בה נכשל בעבר), הנעשית עוד בטרם התרחשותה, מסייעת עד מאוד לילד ללמוד ולהפנים את טיבה של ההתנהגות הראויה במצבים שונים והחשוב מכל, מגבירה את הסיכוי שהבנתו התיאורטית תתורגם הלכה למעשה להתנהגות.

לעומת זאת, הגדרת ציפיות התנהגות המתבצעת לאחר שהילד התנהג באופן בלתי ראוי, מהווה תגובה הורית נכונה בתזמון לא נכון, אשר יעילותה שואפת לאפס. במילים אחרות, הפרקטיקה ההורית המקובלת והשכיחה של הבהרת ציפיות מהילד בעקבות התנהגותו הבלתי נאותה "למה הרבצת לאחיך? הרי אתה יודע שלא נעים לו. אני מבקשת ומצפה שתחדל מכך ושתתנהג אליו בכבוד. תבטיח", אינה יעילה ולעיתים אף גרוע מכך, מלמדת את הילד כי אם ברצונו לקבל תשומת לב מההורים, כל אשר עליו לעשות הוא להציק ולפגוע באחיו".

3. הסברה במהלך ויכוח/עימות עם הילד:

מה הסיכוי שבמהלך ויכוח עם בנכם המתבגר, הכועס והמסרב לקבל את החלטתכם בנושא כלשהו, יתרצה הנער, יישיר מבט, יתנצל על כי כעס והתנגד ויאמר "אבא, אני מודה לך על כי הסברת לי את חשיבות הנושא. אני אחזור בשעה שקבעתם – תודה"? אכן, הסיכוי לכך קלוש ביותר. ברוב המקרים, הילדים שלנו מכירים ואף מקבלים באופן תיאורטי את הרציונל וההסבר שלנו, אך קשיי האיפוק, ההבלגה ודחיית הסיפוקים שלהם וכישלוננו לאכוף את כללי הגבולות שקבענו, הם אלה הגורמים להם להתווכח ולסרב לשתף עימנו פעולה.

מתן רציונל והסבר במהלך ניסיון לאכוף כלל, הוא דוגמא נוספת לתגובה הורית נכונה בתזמון אומלל. הזמן הנכון למתן הרציונל הוא לפני התרחשות ההתנהגות. זאת, יחד עם מתן שבח ופרגון על שמירה על הכללים ואכיפה שקטה ונחושה, הכוללת סנקציות והערה אסרטיבית, בעקבות אי שמירה על הכלל שנקבע על ידי ההורה, יבטיחו כי התהליך החינוכי יצליח והנער ילמד, יפנים ואף יבין בעתיד את חשיבות ההחלטה ההורית שברגע זה אינה נוחה או מתאימה לו.

4. מתן שבח במרחק זמן מההתנהגות:

חשוב שנבין ונפנים כי בניגוד למה שחלק מאיתנו נוהג לחשוב, למילת העידוד, הפרגון, ההכרה בטוב, הראוי והמובן מאליו, למחמאה ולציון לשבח לילדנו בעקבות עיסוק בהתנהגויות ראויות, יש חשיבות קריטית לעיצוב, פיתוח והפנמה של התנהגויות אלה. קביעה זו נכונה וחשובה במיוחד לטיפוח אותן התנהגויות המהוות אלטרנטיבה ראויה להתנהגויות הבלתי ראויות של הילד.

גם כאן התזמון הוא קריטי להבטחת יעילות התגובה. התזמון הנכון הוא זה המיידי! מחקרים וניסיון מקצועי מראים בבירור שכאשר מילת השבח, העידוד וההכרה בהתנהגות הראויה (או שיפור בהתנהגות) ניתנים מיד לאחר ההתנהגות, הסבירות כי הילד יתמיד בהתנהגותו הנאותה ויהפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותו - גדולה. זאת לעומת אותו משוב הניתן במרחק זמן, ללמדכם שוב כי אלוהים אכן נמצא בפרטים הקטנים.

5. הגבה חינוכית תלוית אמוציה הורית:

לצערי, חלק נכבד מההורים מעודד, מפרגן ומחזק את ילדיו או לחילופין מענישם רק לאחר שהתנהגות ילדם עוררה אצלם ובגופם רגשות חזקים. ההורה מפרגן, מתלהב ומחמיא לילדו כאשר הוא חש רטט נעים בגופו כשהוא לדוגמא נהנה מציור שילדו צייר וכועס ומתרגז (ולעיתים אף מכה), כאשר הילד שבר כלי בעל ערך להורה.

לעומת זאת, מגוון רחב של התנהגויות נאותות וראויות, כמו גם בלתי נאותות שאינן מעוררות אצל ההורה רגשות חזקים, אינו זוכה לתגובה ומשוב כלל, או לכל היותר לתגובה מאוחרת שתזמונה מבטל את יעילותה והשפעתה החינוכית. המסקנה המתחייבת היא שתגובות ההורה להתנהגויות הילד אסור להן שיהיו מותנות רק בתחושותיו והרגשותיו אלא בצורך להגיב כחלק מתהליך חינוכי נכון ובריא. ואם כבר להגיב אז בתזמון נכון! בהצלחה, הורים יקרים.

• פרופ' עמוס רולידר  הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל. קטעים מהתוכנית סדרת חינוך .
  

• לכל הכתבות בסדרה.