התחנה המרכזית של חנוך לוין

כשחוצים את קו הגבול הדמיוני המפריד את אזור התחנה המרכזית משאר תל אביב, מרגישים שמגיעים לעולם שלישי. אלישבע זלצר בחרה לחוות את שכונת נווה שאנן דרך עיניו של ילד אחד שנולד וגדל בה - חנוך לוין - וגילתה שהוא רלוונטי יותר מתמיד

בנערותי הייתי באה עם אמי באוטובוס מחיפה היישר לרחוב נווה שאנן בתל אביב, שהיה ידוע כרחוב הנעליים. היינו יורדות מהאוטובוס, עושות סיבוב לקנות לנו איזה זוג ואחר כך ממשיכות להסתובב בתל אביב. היו לנו תחנות קבועות, כולל קפה קטן בקפולסקי באלנבי. אולי כבר אז נטמעה בי אהבת השוטטות.

שנים מאוחר יותר, באחד מהשיטוטים הרגליים שלי כתושבת חדשה בתל אביב, התגלגלתי לאזור התחנה המרכזית הישנה. שכונת נווה שאנן, הנמצאת במרחק הליכה לא ארוכה מלב העיר, שדרות רוטשילד ומתחם יד חרוצים, אמנם קרובה - אבל רחוקה שנות אור.

חנויות הנעליים של ילדותי נעלמו ובמקומן יש פה חנויות לתיקים, פלאפונים ומזוודות, לצד חלפנים, חנויות מכולת, בארים, מסעדות רחוב, מכבסות ובתי הימורים. כל השירותים שעובדים זרים צריכים כדי להתקיים ולתקשר. הימורי רחוב הם חלק ממה שהרחוב הזה מציע. רגע של אשליה ופינטוז על כסף גדול. נעצרתי, מתבוננת בשקט, מנסה לזהות את הטריקים. הרגשתי כמו בסרט.

החיים בעולם הנסתר (צילום: פלונקר)

תמיד נמשכתי לאזורי שוליים, המקום בו החיים גועשים ורוחשים מתחת לפני השטח, מאחורי כניסות אפלוליות לבתים, מאחורי פנים חתומות ועיניים בורקות מתסכול. מהמתח שמורגש באוויר, מתחושת הזרות, מהפלישה לטריטוריה שאיני שייכת אליה.

בתל אביב אפשר למתוח קו גבול דמיוני, המפריד בין צפון העיר ומרכזה לבין איזוריה הדרומיים. באזור התחנה המרכזית השינוי הוא מיידי. רחוב נווה שאנן הפך למגדל בבל ובו מדוברות ונשמעות בליל שפות של פליטים מסודאן ואריתריאה, של עובדים זרים מתאילנד, פיליפינים וסין, מרומניה וטורקיה, מאקוודור ופרו. של אפריקאים מניגריה וקניה.

תוך רגע אני מרגישה שהגעתי לעולם שלישי, ממש כאן, במרחק דקות נסיעה מביתי. הפעם זו אני הזרה בעיר שלי מתקשה להסתכל להם בעיניים, פוחדת קצת, מרגישה לא נוח בעמדת צפייה, שומעת בליל שפות לא מוכרות, חושבת על עליבות ועל ניצול ועל העובדה שאנשים חיים כך כדי לקיים את משפחותיהם בצד השני של הגלובוס.

הדמויות של נווה שאנן הגיעו למחזות של לוין (צילום: פלונקר)

האיש שחזה את העזובה

כשחיפשתי דרך מיוחדת לחוות את נווה שאנן, נתקלתי במודעה על סיור בשם "הילד חולם בתל אביב" - בהשראת דמותו ויצירתו של חנוך לוין", בהנחיית צפריר קורציה, שחקן מקצועי ומדריך סיורים מיוחדים בעיר. זהו סיור מומחז שבלבו עלילה בדויה המתבססת על מחזותיו של חנוך לוין, שנולד וגדל בשכונת נווה שאנן. הסתקרנתי מהחיבור בין שכונת ילדותו של גדול מחזאי ישראל לבין מעונם העכשווי של העובדים הזרים - והצטרפתי לסיור.

זה היה בילוי מרתק ולא שגרתי. במשך כשעתיים וחצי הסתובבנו בנווה שאנן, בנוף לא מוכר (מתי הסתובבתם לאחרונה בתחנה המרכזית הישנה?), משוטטים במחוזות ילדותו של חנוך לוין. לצלילי מוזיקה מעט פלינית (פולדי שצמן, מתוך המחזה "הילד חולם"), מספר לנו צפריר על חייו של לוין ומקריא מדי פעם קטעים ושירים שכתב, המתארים את התפוררות השכונה - כאילו צפה מראש את העזובה, הדלות והעליבות שאנו רואים מול עינינו.

סיפוריו של צפריר מעבירים אותנו למאה הקודמת, לתקופה שבין שנות העשרים לבין שנות השישים, ובו זמנית מחברים אותנו לכאן ועכשיו. צפריר פותח לנו מסך במרחב ובזמן, אל חיים צבעוניים שכמותם לא ראינו, כשמכל עבר מתקהלים אפריקאים וסינים על אופניים, צופים בנו בתימהון.

אני לומדת ששכונת נווה שאנן נוסדה ב-1921 ונועדה להיות העורף החקלאי של תל אביב. מהתבוננות במפת השכונה, שתוכננה ע"י האדריכל יוסף טישלר, אנו מגלים שצורתה כמנורה, כאשר כל רחובותיה – רחוב ראש פינה, אילת השחר, מירון, יסוד המעלה ועוד, מתנקזים לרחוב לוינסקי.

משפחת לוין הגיעה ב-1935 מלודג' שבפולין לרחוב עקיבא איגר בנווה שאנן, וכאן נולד חנוך ב-1943. אביו ישראל היה המכולניק השכונתי. הוא מת כשחנוך היה בן 12 וחצי, ומאז התגעגע אליו הילד היתום. בגיל 14 וחצי חזר חנוך בשאלה, אולי כבר הבין שהוא אמן בנשמתו ויצירתו תהיה מלאת יצרים. גם לאחר שעזב את הבית, לוין היה מגיע הנה מדי יום, עד אמצע שנות השבעים, לבקר את מלכה אמו, וכאן נולדו הדמויות שכיכבו במחזותיו.

הרחוב הופך להיות במה. השחקנים בסיור (צילום: אלישבע זלצר)

איך נולד סיור?

צפריר החל את הקריירה שלו כמדריך בבית ספר שדה איילון והחל להדריך גם בתל אביב. כשסיים את לימודי התיאטרון, החליף את אחד השחקנים בהצגה "הילד חולם". "זה היה המפגש הראשון שלי עם העבודה הבימתית של חנוך לוין ושם נולד הרעיון לסיור הזה", מספר צפריר. "הבנתי כמה לוין תל אביבי והוא דיבר לי ללב. במשך כשנה וחצי ליקטתי קטעי ביוגרפיה של חנוך לוין ואימתתי אותם בשטח. מצאתי את תיבת הדואר של מלכה לוין, אמו, וגיליתי שבית הכנסת בו התפללו עדיין פעיל. כך נולדה יצירה אישית שלי - תיאטרון שמפיח חיים ברחובות, בבתים ובדמויות שחיו בהם. בעת הסיור הרחוב הופך להיות במה והעובדים הזרים נהיים שחקנים לרגע. זה קסם התיאטרון".

כשמסתובבים ברחובות, קמות לתחייה דמויות מתוך מחזותיו של לוין - דמויות שוליים הזויות בעלות שמות מוזרים, כמו הושפיש ופופצ'ה חרופצ'ה, שיגנו נוגשי ופורצדס, ורשביאק, פוגרה ותכטיך, לייבך ואדש ברדש. במרפסת ברחוב ראש פינה הצטרפו אלינו זוג שחקנים - רענן לוי היה מר שוורץ, דמות הלקוחה מהמחזה "פופר", רב ומתפייס עם אשתו שוורצסקה, השחקנית סיגל שהינו-יואל. במשך הסיור הם הפתיעו אותנו מדי פעם והחליפו דמויות הלקוחות ממחזותיו.

בעת הסיור, ההפרדה בין המציאות והדמיון משתבשת באופן מפתיע. "בכל פעם מגיע איזה שיכור או מסומם או זונה שיש להם מה לומר, ואז לרגע מתחלפים התפקידים ולא ברור מי כאן השחקן האמיתי", מספר צפריר. כשהשחקנים מגלמים את דמותם של איתמר יעקובי המתפעל וממשש את התחת המפואר של רות שחש בסצינה מתוך המחזה "יעקובי ולינדלטל", השכנים במרפסות מציצים וצוחקים.

בור שחור של אנשים שקופים (צילום: פלונקר)

וכשסצנת "הפליטים" מתוך המחזה "הילד חולם" מומחשת ברחוב נווה שאנן - היא פליטה בוכייה עם מזוודה הרוצה להיכנס לארץ, הוא פקיד ממשלתי שלא מאפשר לה - מצטרף אלינו אחד שחור, ואומר לנו (בעברית): "מה זה הבבל"ת הזה, מדינת ישראל לא נותנת לנו כלום".

כשמתייחסים ליצירתו ומחזותיו של לוין כאן, בנווה שאנן, קולטים את הרלוונטיות שלה לזמננו. ישראל מודל 2009, ארץ של פליטי שואה שייחלו לחיות בה, היא כעת ארץ חסרת חמלה חברתית שמסרבת לקלוט פליטים מדארפור. זו שכונה שאיש אינו רוצה לשהות בה, חוץ מהשב"חים. זה בור שחור של אנשים שקופים, בלתי נראים, שאנו עוברים לידם בדרכנו לאוטובוס אבל איננו רוצים לראותם.

חנוך לוין מת ב-1999. נווה שאנן ואזור התחנה המרכזית מתו הרבה קודם לכן. רציפי האוטובוסים בלו מיושן וצבעם דהה ומתפורר. קולנוע מרכז נסגר. מתחמים של רבי קומות ביד חרוצים, לב העיר ונווה צדק מתרוממים מולה, מעצימים את הניגוד. ובסוף המדרחוב, ניצב מבנה התחנה המרכזית החדשה, שהוכתר כגרוע במבני ישראל, והוא המצבה על קברה של השכונה.

מותה של שכונה (צילום: איתי סראג')

על קצה המזלג

למה יוצאים לסיור עירוני? כדי לשנות אווירה ולהרגיש כמו תייר באזורים פחות מוכרים בעיר, כדי לקבל נקודת מבט נוספת על נושא או על מקום שנראה לנו שאנו כבר מכירים, וכדי ללמוד משהו על שכונת שוליים. כי בשולי העיר, במקום בו חיים הכי נמוך, זה גם המקום בו יש לנו הזדמנות להתבונן על עצמנו.

הסיור של צפריר קורציה מאפשר למי שמכיר היטב את מחזותיו של לוין לעשות הקשר חדש ליצירותיו, מתוך היכרות עם האוטוביוגרפיה שלו ומקורות השראתו. ומי שלא שמע עליו מעולם, מקבל הזדמנות להציץ לעולמו.