משני צדי התריס

אמילי עמרוסי, 30, היא עיתונאית ויועצת תקשורת, אם לשני בנים, תושבת טלמון שבשומרון. בעבר שימשה ככתבת בערוץ 10 בטלוויזיה וסיקרה את ההתיישבות ביהודה ושומרון. בשיא תקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות מונתה לדוברת מועצת יש"ע, וניהלה את מערך ההסברה והתקשורת של מתנגדי התוכנית. "תריס" הוא הרומן הראשון שלה, שמדבר על אחווה נשית חוצת גבולות בהתנחלות הנמצאת מול כפר עוין.

אתה עושה את הדבר הנכון, הדבר הנכון, כך תשמיע באוזני עצמך בדרך העולה בהר. לא לחינם אתה מסתכן כאן, חייל ללא מפקדים, שליח מטעם עצמך. אתה מטפס, ההגה נע עם פיתולי הכביש. בתחילת העלייה התלולה תכבה את המזגן. בצומת הכדים, לפני שהקליטה בנייד תיעלם, תסיים את השיחה בהתנצלות. בשולי הכפר הפלשתיני תאיץ.

עמרוסי, רומן ראשון (צילום: מירי צחי)

השער הצהוב מקדם את פניך בזחילה אטית הצידה. אפשר להסיר את חגורת הבטיחות. הגעת הביתה. הגעת לגלקסיה הקטנה שהיא ביתך וקהילתך. גבולות העולם מוגדרים בידי ג'יפ דפנדר כחול, מתנת משפחת שופנהאואר, קנדה, מסמן יום ולילה את קו הטריטוריה המוגנת. עולם פועם, בעורקיו־שביליו זורמים כמו נוזל חיים ילדים רבים, נופלים מהאופניים, מצמידים שוב את הכיפה אל הראש, ממשיכים, צוהלים, בנסיעה.

עולם קטן עם חוקים משלו. המחוקק הוא ישות חסרת גוף ולה אלף פנים, חוליה חמקמקה בצוואר כל אחד מאיתנו: הקהילה. מאתיים משפחות גרות באלרום, "ציונות על ראש ההר" - כמו שמתפאר הסטיקר שהופק לרגל חגיגות ח"י שנים ליישוב, ציונות במיטבה. חיים שלמים אפשר לעבור כמעט מבלי לעבור את השער הצהוב, הזוחל מפני הבאים כמו תנועת יד המזמינה פנימה. אם נולדת באלרום בשמונה־עשרה שנות קיומה, אלרום היא כל עולמך.

גני הילדים, בית הספר, המרפאה, המכולת, בית הכנסת, מועדון הנוער. הגעת הביתה. בתוך היישוב הנסיעה אטית, העיניים בולשות אחר המוכר. לא מתעכבות על מה שעין זר היתה אולי מעמידה בסימן שאלה. שורות שקטות של בתים מחופים אבן ירושלמית לבנה. התנועה הממונעת ברחוב אינה רבה, ואכן, חמש־עשרה שנה מאז נבנו, ועדיין לא הועם לובנן החגיגי של האבנים בפיח משאיות ואוטובוסים, נראה כאילו רק אתמול הסתיימה הבנייה.

זגוגיות המכוניות החונות לצד הבתים הלבנים כהות מהרגיל, אות להתיישנות המיגון. השנים חלפו, האבנים כמעט פסקו ממעופן וכדורי מתכת מהירים השיגון, אבל המכוניות הישנות עוד מחופות ריבועי פלסטיק. על אנטנת רדיו מעוקמת באחת המכוניות מתנופף ברוח סרט בד דהוי. פעם הוא היה כתום, מתריס, בוהק, עד שהוכנע בידי השמש והפך לבן כמעט כמו אבני הבתים. הגעת הביתה, אפשר להנמיך את עוצמת הרדיו. גם כך הדברים שישמיע יגרמו לך מבוכה, כאב או טרדה.

עזבת את דוושת הגז בירידה. הגלגלים צולחים מעצמם עוד פס האטה. עיני הבתים, החרדים מהערב היורד, נפקחות בזהירות בתאורת החשמל. לפני שתכבה את המנוע תציץ במד הדלק ובמונה הקילומטרים ותפלוט אנחה. כשתרצה למכור את הרכב תתקשה להסביר למי שאינו מתנחל את מספר הקילומטרים העצום. בגלקסיה שבה אתה חי לא מדובר במשהו מיוחד: חלק הארי של שכניך יכלה שעות ארוכות בנסיעה לעבודה וממנה, אצל כולם יראה מונה הקילומטרים מספרים גבוהים, אבל איש מהם לא יקנה רכב משומש ממתנחל.

צא מהאוטו. אל תשכח את האקדח שמונח מתחת למושב הנהג. נכון, אין גנבים ביישוב, את הרכב תשאיר תמיד פתוח, אבל מה עם בני הנוער הערניים בלילות, אולי יגיע כלי ההרס המקולל הזה אל ידי אחד מהם, צמא לשבור את שגרת הערבים הארוכים. אתה יודע היטב שהנער הדמיוני הזה, שישחיל יד דקה מתחת למושב הנהג וירהב באקדחך באיזה מעשה שטות, הוא רק תירוץ ולא הסיבה האמיתית לכך שלקחת איתך את האקדח.

אתה אדם מבוגר, תוכל בינך לבין עצמך להודות בפחדך מהמפלצת חורשת הרע שעלולה להכניס קור אל ביתך החם. היישוב מוגן, הדפנדר הכחול לא ינום ולא יישן, אבל כבר היו חדירות ביישובים אחרים. קח איתך את האקדח. והנה אתה, פותח את הדלת, מברך אותנו לשלום. שלום. אני האישה שמחכה לך בבית, אומללה ויפה. שלושה ילדים אעביר לידיך כשתיכנס.

ריח אוכל שרוף במטבח. על השטיח בסלון שורת מכוניות צעצוע, חיתול משומש, חלקי פאזל, שברי ביסקוויטים וספר הדרכה להורים פתוח באמצעו, פניו אל השטיח, כמו נמצא בעיצומה של סדנת הדרכה לסיבי השטיח המלוכלכים. איפה המוצץ שלה, הם אחרי מקלחת, אביתר כבר צריך לאכול, איתמר לא רוצה לנעול נעלי בית, שים לב שהיא לא תפלוט, אני הולכת לישון. שוב.

בזמן האחרון, אולי מאז הלידה של הדר, אני מגששת בכל הזדמנות אחר המיטה, מחפשת כסומאת, כמסוממת, אחר הכרית והשמיכה, מכבה את המציאות מסביבי וצוללת. העולם שלי מורכב מפיסות ערות דקות, רוחשות ומתישות, מודבקות זו לזו בפסים ארוכים של שינה.

דוב שמן וסהרורי מביט אלי מהמראה בחדר השינה, מי אתה? מה עשית לנעמה שאני מכירה? מה אתה רוצה ממני? היית נהגת קטר, אמרה לי שולי לא מזמן. איך הפכת להיות סתם נוסעת בקרון, מפהקת בשיממון מול הנוף החולף, לא בטוחה מתי צריך לרדת? הלוואי, עניתי במתיחת איברים לאים, לפעמים אני מרגישה כמו פסי המסילה בעצמם, נותנת לרכבת לחלוף מעלי, נדרסת וממשיכה לישון.

שולי היתה הראשונה לזהות שתרדמת החורף ששקעתי בה נטלה ממני לא רק את האנרגיה אלא גם את הצבעים. מהבגדים שלי, אהובי נפשי - אם תפרוץ שרפה בבית, איבחן פעם עמי, אני מקווה שתרוצי קודם אל החדר של הילדים ורק אחר כך תנסי להציל את הארון היקר שלך; איך אתה מעז, כעסתי, ובכל זאת התחלתי לחשב כמה פריטי לבוש אוכל לחפון בשתי ידיים בעת מנוסה - היה קשה להתעלם. מגבלות ההלכה הותירו לי פרצה קטנה, קוראת לגנבת שכמותי: הצבעים. אדום עז, ירוק בוהק, ורוד צעקני, כתום לוהט, סגול זרחני, כחול זוהר, כסף.

עולם קטן עם חוקים משלו (צילום: סבסטיאן שיינר)

אפילו הלבן נראה פרובוקטיבי בתוך ההמולה הקלידוסקופית שהתכסיתי בה. מאז טביעתי בים התרדמה האפל נעטפתי אפורים, חומים, שחורים. אולי זו העוצמה שבה חייתי את שלושים שנותי עד כה, שגובה כעת את מחירה. אולי ביזבזתי את מאגר הצבעים שלי, ועכשיו, כמו מחשב שעובר למצב חסכוני לפני שהסוללה תיגמר, אני דוהה לאטי לקראת הסוף. מה קרה לי ומה קרה לאובססיה שלי לארגן את המציאות, להציב ניצבים בעולם לפי הזווית שנוחה לי, לסדר את הבית שוב ושוב.

אני, שכל דרישה קטנה לתיוק ומיון, עריכה וקטלוג היתה מזריקה בי חיות ליממות שלמות, שנהניתי לעמוד שעות מול מדפי הספרים רק כדי לסדר אותם לפי גובה, שידעתי את מקומה של כל תמונה ותמונה מעשרות אלפי אחיותיה הארוזות בערמות הארגזים במחסן - מוצאת את חדר העבודה שלי כשהוא מחולק בין ערמות גבוהות של כביסה לצד מערום מבולגן של מצלמות, עדשות וחצובות, ואני מביטה בהן המומה, מאוכזבת כמו מילדים ששפכו מיץ על השטיח, מסובבת אליהן את גבי והולכת לישון. פעם - מתי זה היה? רק לפני ארבעה חודשים? 

הייתי רגילה לימי עבודה עמוסים, לנסיעות מבוקר עד ערב. הייתי עסוקה כל כך עד שלא היה לי זמן לארוחות מסודרות. שש פרוסות לחם ליוו אותי במשך היום, נגיסה פה ונגיסה שם. בבוקר נטלתי עליהן ידיים ורק בערב בירכתי ברכת המזון. לפני החושך, שמושך בציציות ראשי לבור עמוק ללא חלומות, אני סופרת שגיאות הגייה של עמי, מקריא לבנים סיפור לפני השינה, "התחבָּא האריה מאחורי שיח רחב, התחבאה הג'ירפה מאחורי עץ גבוה." יודעת בעל פה את הסיפור, ממלמלת איתו את הטעויות.

עמי הוא האיש שלי. ידיו גדולות, שפתיו דקות ושותקות, גופו ולבו רחבים. התאהבתי בו כששאלתי מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, והוא, במבט פו־הדוב התמים שלו, ענה בשקט שיהיה פועל בניין. אצלנו, בבני־עקיבא המתוחכמת והשבעה של ירושלים, דבר כזה היה יכול להיאמר רק בצחוק. ואני דמיינתי את עצמי חולפת בשמלה אדומה מתחת לפיגומים, מצמיחה עוד קומה לבניין ומפילה ברשתי את הפועל על הסולם.

מאז חילקנו בינינו את העבודה: הוא בונה ואני מתעדת. אל הפיגומים לא הגיע בסופו של דבר, והיום הוא בונה צעצועי עץ אנתרופוסופיים שנמכרים במחיר מופקע לאנשים שיש להם הכול. כששואלים אותו במה הוא עובד, תמיד יאמר שהוא נגר. לא "יוצר", ולא "מעצב", לא "אמן בעץ" או "עוסק באמנות שימושית". פשוט נגר. מתי תביני, הוא אומר, אני לא חי במציאות מדומה כמוך, לא יוצר אשליות מכלום ובונה בניינים באוויר, רק מנסר ומשייף, מבריג אלו לאלו מלבן וכדור, חורץ ומדביק. לא, זה לא סמלי בעינַי, העץ הוא רק חומר, ואני רק נגר. ואני, שמנסרת צללים ומבריגה תאורה, וחורצת מילים על לשון מיומנת, נאלמת.

מאז שאחזתי לראשונה במצלמה וידעתי את כוחה לברוא מציאות, לא עזבתי אותה עד היום. השבת הופכת אותי לנכה: אז ארגיש את חסרונה של היד השלישית שתלויה מכתפי דרך קבע. בדרך לבית הכנסת, בבוקר שבת, ילד רץ על הסלעים, ציציותיו דגלים ברוח, צועק אלי, "תעדי אותי. החזיקי בי שלא איעלם!" קרעי חסה רחוצים בקערת סלט כתומה מתחננים לצאת מחיי הרגע אל ממלכת העד. נשים מסיבות את פניהן בברכת הכוהנים בבית הכנסת - הייתי יכולה להקפיא אותן בקליק אחד, להפכן ליצור מאובן וחי.

ובשבתות, ללא המצלמה שתקפיא עולמות, אני בונה תבל וחלד בכלי המלחמה השני שלי: השפה. קריאת התורה מקימה לי שדה של מילים ישנות, הספרים מדליקים בי תבערה, ואני מפטפטת את עצמי לדעת. שבתות שלמות אני מעבירה כך, מדמיינת את המילים קמות לתחייה, לשה עברית תחת לשוני, משחקת עם שורשים דומים, בוראת עולמות ומחריבה. בימות החול מדבר אלי העולם בעיקר דרך העדשה. כל צל נופל, כל בור סתמי במדרכה, כל מבט, כל רמז לחיים, מכריחים אותי לצלם, ואני נענית. פעם אחת ויחידה לא נעניתי, ועד היום אינני יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון.

צמוד לאלרום שוכן כפר פלשתיני בשם ראניה, שתי דבשות גמל על הר נישא אחד. בראש הכיפה האחת מיתמר בית הכנסת שלנו, ועל קודקוד הכיפה האחרת מזדקר המסגד של ראניה. בתי אלרום מסודרים במעגלים מדודים, מצטופפים ברום הדבשת שלנו, מובדלים בגדר הם משקיפים אל המורדות הקוצניים ואינם גולשים - ואילו בתי הכפר בצד שלהם מפוזרים באי־סדר, מושלכים במרחקים לא שווים, תלויים מפסגת הכיפה, לאורך המורד, עד השקע שבין הדבשות.

הכניסה אל הכפר היא בשקע הזה, בתחילת הירידה התלולה - או העלייה התלולה - תלוי בכיוון ובזהות. למרות הסיבוב החד והירידה התלולה מעטים יאטו. גם אני מכריעה ללא מחשבה בין סכנת התהפכות לסכנת פיגוע. נוסעת מהר. אם יעקוף אותי רכב פלשתיני אבלום בחדות, אפתיע את מלאך המוות שיירה צרור רעשני אל האוויר הריק. אלו הכללים, זו תורת חיים למחזיקים בה: עקף אותך רכב חשוד - בלום מיד ואל תיתן לו לנסוע במקביל אליך. ראית צל בצד הכביש - סע מהר וכפוף את ראשך.

לנהוג תמיד כשנעלייך על רגליך (צילום: באדיבות שלום עכשיו)

נהג תמיד כשנעליך על רגליך. בעתות שלום, כשרק בקבוקי תבערה מאיימים בדרך, אל תחגור את חגורת הבטיחות. כבר הוזהרנו על אותם חסידים שוטים, כלואים בתוך קופסת פח בוערת, שמצאו עצמם אסורים בחגורה ולא הספיקו למלט נפשם. כך בכל יום ובכל שעה. הגב זקוף, החושים דרוכים. בטלפון הנייד חיוג מקוצר אל מוקד החירום הצבאי. העיניים סורקות את שולי הכביש.

השפתיים ממלמלות את תפילת הדרך, שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום, ותשמרני מתקלות ברכב ומתקר בגלגל באמצע הדרך, ותושיעני מתאונת דרכים עם רכב בעל לוחית רישוי מכל צבע, ותצילני מכף כל אויב ואורב, ליסטים, פיגועים, אבנים, מחסומי צמיגים, בקבוקי תבערה, וחיות רעות בדרך, ותחזירני לביתי לשלום, שלמה בגוף ושלמה בנפש. בחדר השינה, בשידה, במגירה העליונה, תחוב כבר שמונה שנים המכתב המביש ההוא. בכל פסח אני מקפלת אותו שוב, מקווה שלא ייגלה לעיני איש, יודעת שעמי לא יחפש, תוחבת אותו בין חזיות ההנקה, מתפללת שבפסח הבא יעמוד לי העוז להשליך אותו לפח.

כשהתחילה האינתיפאדה השנייה - זו שמנחם גיסי מכנה "מלחמת אוסלו" - והנסיעה בדרכים הפכה להימור על החיים ועל המוות - החלו הנשים לכתוב את המכתבים האלה. יוצאות בבוקר מהבית, משאירות אותו נקי במיוחד, בלי כוס אחת בכיור, הבגדים בארון מסודרים כמו חיילים, האסלה מבריקה. אם ייכנסו השכנות להכין את הבית לשבעה, ימצאו את הכול מסודר. יוצאות בבוקר מהבית בחיים, עד הערב - מי יודע. ביעילות שקטה ומחרידה החלו אחת־אחת להחביא את המכתבים הללו בארונות. מכתבים לילדים, שיֵדעו שאמא מתה על קידוש ה', כחיילת, למען העם והארץ.

מכתבים למשפחה המורחבת, איזו גיסה מתבקשת לטפל בילדים. מכתבים שאולי נכתבו בתקופה ההיא בראשה של כל אם בישראל, אבל אצלנו יצאו מן הראש אל הנייר, בכתב רועד, מקופלים היטב, מוחבאים בין חזיות ההנקה. אותה פעם אחת יחידה שבה אני מצטערת על כך שלא השתמשתי במצלמה, היתה בירידה החדה בכניסה לראניה. שעת צהריים. כמעט שאין מכוניות ישראליות על הכביש. רכב מסחרי פלשתיני

חונה בצומת בתוך הכפר, עומד ולא נוסע, ממתין כנראה לטרף שיעבור מול לועו, שינוקב בכדורי הרובה שלו. היסוס. האם להסתובב ולחזור לכיוון שממנו באתי או להמשיך במהירות האור, לרדת לשוליים אם צריך, והמכתב ההוא במגירה, מי יהיה הראשון שיגלה אותו שם. הרכב עומד, כמעט באמצע הכביש, ובתוכו דרקון שחור, לשונו אש מוות. "עמדו בשקט־בשקט והביטו אל הבית של מיץ פטל," עמי מנמיך את הקול בחדר הסמוך, הילדים כבר מכוסים.

הרגל רועדת על דוושת הגז, מתכוננת לסחיטת הדוושה, והנה דלת נפתחת אך איש לא יוצא. יש לו זמן, לדרקון, הרובה טעון בידיו, הטרף בין שיניו, דבר לא דוחק. אני מאיטה. הדרקון ממתין בסבלנות של טורף - האם שילמתי את כל החשבונות, חבל שלא סידרתי את מגירות הנעליים, האם עמי יתחתן בשנית. "פתאום נפתחה הדלת ורגל קטנה, לבנה, נחמדה ויפה הציצה", מתחת לדלת הגבוהה של הרכב המסחרי הציצו זוג רגליים קטנות, נעולות נעלי שבת בלכה לבנה.

ומאחורי הדלת הגיח הדרקון: ילדה כבת ארבע, גילו של איתמר אז, בשמלה ורודה ובקוקיות, אוחזת בזר פרחים. זה הדרקון, כמעט בכיתי. הכביש משובש ועקמומי, הבתים סביב אפורים, הזנחה עולה מגגותיהם השטוחים — מעולם לא הודגש בעיני היקף הכיעור כמו באותו רגע - והילדה הוורודה הזאת, עם זר הפרחים בידה, הזיה פסטורלית שלא נוצרה אלא כדי לצלמה. המצלמה מונחת דרך קבע על המושב שלצדי.

עשר שניות היה לוקח לי להרים אותה, לכוון ולירות. ואני, עדיין נתונה ברישומו של הדרקון, קפואה מפחד, נתתי לרגע ההוא לחלוף. את בת שלושים, נעמה. שלושה עשורים מנית. שליש חיים עברת. שלוש פעמים חיים יצרת. האם יש ביקום דרקון מקולל שיוכל לקחת זאת ממך? האם קיים לוע רחב דיו לבלוע אותך חיים? לוע אחר נפער, זו שוב את, מפהקת, נשאבת לחכו הדביק של דרקון השינה.

קבורה מתחת לשמיכות העבות ולאחד־עשר הקילוגרמים המיותרים המקיפים אותך, קברת למוות את נעמה הישנה. התרגלת לישון בשעת ההשכבה של הילדים, שומעת־לא־שומעת את הנגר שלך מספר להם בפעם האלף אותו סיפור, עם אותן השגיאות - "לקח מיץ פטל מעדר והֶתחיל לעדור בגינה", - שהפכו לשיר הערש שלך. ופתאום עמי שואל את הילדים למה מיץ פטל לא רצה לפתוח להם את הדלת.

כי הוא מפחד מהרעים, עונה לו אביתר בתום של בן ארבע, ואיתמר מרים את ראשו מחוברת הקריאה הבתולית שלו, ומפטיר בוודאות של בן שש, מיץ פטל לא רצה לפתוח את הדלת כי הוא פחד מהמחבלים. איתמר לומד לקרוא. את הברית עם המילה הוא כורת כעת, מדדה בצעדים ראשונים באחד ממגרשי המשחקים האהובים עלייך, יער העד של השפה הכתובה. מחופרת בין השמיכות, את שומעת אותו קורא בקול רם מדי, כמעט צועק, רמה נמה, דנה נמה, אמא נמה. אמא נמה. לילה טוב, נעמה, נעמנמה. נוחי בשלום, הילדים בידיים טובות.

אני מתנחלת. זהו מראה מקום גיאוגרפי. נקודת מבט. מצב משפחתי. מנבא הצבעה בקלפי. מרחב תודעה. נטיית לב. תכונה נפשית. אורח חיים. למקום שבו אני גרה יש קליפה דקה של נורמליות. כולם יוצאים לעבודה וחוזרים מהעבודה, הילדים הולכים לגן ולבית הספר, מחוות קטנות, רגילות, מתרחשות. הנשים מעבירות מאחת לשנייה תקליטורים עם העונה השלישית של "עקרות בית נואשות", מחליפות ביניהן מתכונים רגילים.

שאון רגיל של ילדים מיתמר מעכביש המגלשות מרובה הרגליים. רק זר דק־קשב וצלול־מבט יבחין בקול הנקישה הקצר של פריקת הנשק, במה שנכתב במודעות המתקלפות על תחנת האוטובוס, בנהי המואזין. מתנחלת. מספרים שהיו ימים שבהם היה הכינוי הזה תואר להתגאות בו, מין רושם חלוצי של מסירות וגאולת אדמה, אבל אני צעירה מכדי לזכור אותם: כשעלינו ליישוב עשינו זאת למרות החמצות הפנים. קרני אידיאולוגיה האריכו את הצללים עד שהיה נדמה לנו שבמערב הארץ, השמש שוקעת.

לא היינו שונים או מיוחדים. כל החברים שלנו השתקעו בהתנחלויות. הנועזים עלו לאייש מאחזים

קטנים, דגל משומש על מגדל המים, גן שעשועים מאולתר, בית כנסת בקרוואן. הבורגנים הצטרפו ליישובים הוותיקים והנוחים, מאכלסים שכונה חדשה של בתים אדומי גגות, רושמים את הילד לקרטה במתנ"ס, משבחים את האקלים הטוב. המהפכנים עברו ליישוב מעורב של דתיים וחילונים, נושאי חזון של שיתוף ואחווה - בכיתה ד' הודיעו שם יותר ילדים דתיים שהם חוזרים בשאלה מאשר ילדים חילונים שרצו לחזור בתשובה, אבל החזון נשאר בתומתו.

אלו עם העיניים הרכות ביקשו קרוואן קרוב לביתו של ראש הישיבה, אלו עם כפות הידיים המחוספסות מצאו מושב חקלאי בהר חברון, ומי שמחירי השכירות היו גבוהים עבורו, פנה מזרחה, ליישוב פנימי יותר. ואנחנו הגענו לאלרום: יישוב קהילתי דתי של מאתיים משפחות, בין ארץ ישראל של מטה לארץ ישראל של מעלה, על שפיץ של הר נישא שצופה ימה אל תל אביב וקדמה אל רמאללה. עם תל אביב אנו מקיימים יחסים חד־צדדיים, ניסיונות עקרים להתנחלות בלבבות, ועם רמאללה איננו מקיימים יחסים כלל. העדות היחידה לקרבה הרבה בינינו היא השם שנבחר ליישוב.

מתוך "תריס"/ מאת אמילי עמרוסי, זמורה-ביתן, 333 עמודים