החיים בבוץ כאידיאולוגיה
את רוחות הייאוש והתבוסתנות המנשבות בארץ מאז כישלון אוסלו, מיטיבים לנצל מוכרי ההזיות של הימין, הטוענים כי במקום לשנות את המציאות, עלינו להנדס את תודעתנו
לפי כותב המאמר, שורש הבעיה אינו במציאות אלא בתודעתנו. אנחנו שבויים ב"פרדיגמת הפתרון", כלומר בתפיסה שיש בעיה, ושעלינו לפתור אותה. לדבריו, "צריך לשנות, אך לא את העולם אלא את התודעה. לא את המצב, אלא את יחסנו אליו".
ההנחה הסמויה של הדיון על הסכסוך, על פי הכותב, היא "שהמצב הקיים הוא בלתי נסבל וחייבים להנדס מחדש את ההיסטוריה כדי להשתחרר ממנו". אבל זו הנחה מופרכת, משום שהכיבוש די נסבל - כלומר, נסבל מנקודת המבט של מי שאינו סובל ממנו. ואם ננסה לשנות את המציאות, תמיד יכול להיות לנו יותר גרוע. לפיכך, "במקום לחשוב כיצד עלינו לשנות את המצב, אולי כדאי לשאול כיצד ניתן לשמר אותו".
מיד הבריקה בי ההכרה שכאן טמון המפתח לפתרון כל בעיותינו. למשל, אם עד עתה תהיתי איך ניתן לשפר את מצב הכלכלה, התברר שהפתרון נמצא בהישג יד: עליי להיחלץ מ"פרדיגמת הפתרון" שהייתי שבוי בה, ולהסיר דאגה מלבי. הרי אם ננסה לחולל שינויים, תמיד יכול להיות יותר גרוע. מה גם שיש אמנם עוני, אבל מצבי האישי לא רע. אז על מה ראיתי שחורות? הפתרון למה שכונה בטעות "המשבר הכלכלי" כה פשוט, עד שאני מתבייש שלא חשבתי עליו קודם. כלומר, אני מתבייש שלא נמנעתי ממחשבה עליו עוד קודם.
כל זה יכול היה להיות מבדח, אלמלא היה המאמר משקף הלך-רוח רווח. בארץ פשטה הסברה שהסכסוך והכיבוש הינם בלתי-פתירים, ועלינו לקבל אותם כחלק מן המצב הקיומי. ממשל אובמה מוכן להירתם למאמץ מחודש לפתרון, אבל אצלנו מתרווחים החכמים התורנים לאחור בחיוך לעגני, כאומרים: "ישחקו הנערים לפנינו, אנחנו הרי יודעים שלא יצליחו להגיע לשום פתרון-שמתרון".
ואם זה הלך-רוחנו, מה נוכל לעשות כדי לחיות בשלווה ובאושר? להשקיע עוד מאמצים ב"הסברה" לעולם? העולם נכשל שוב ושוב בהפנמת המסרים שלנו. מוטב להסביר למי שיבין אותנו באמת - כלומר, לעצמנו. במקום לנסות "להנדס מחדש את ההיסטוריה", מוטב פשוט שנהנדס את עצמנו.
בריחה למחוזות הפנטזיה
והנה, הפלא ופלא, זוהי מטרתה של תנועת "אם תרצו", שבראשה עומד הוגה "פתרון האין-פתרון". תנועת סטודנטים זו, הפעילה במספר קמפוסים, מתיימרת להוביל את "המהפכה הציונית השנייה". מבלי להפריז במידת חשיבותה של התנועה, אני סבור שראוי להתבונן בה מקרוב, משום שהיא מייצגת מובהקת של רוחות הייאוש וריפיון-הידיים המנשבות בארץ, והבריחה למחוזות הפנטזיה שמתלווה אליהן.
ובכן, מהי "המהפכה הציונית השנייה", ובמה היא נבדלת מהראשונה? הציונים של פעם ללא ספק היו מהפכנים, ששאפו לברוא עולם חדש. רבים מהם החזיקו בתזה המפורסמת של קרל מרקס: "הפילוסופים רק פירשו את העולם, אבל העניין הוא לשנותו". לעומתם, אומרים הציונים מהדגם החדש: "עד עכשיו רק ניסינו לשנות את העולם בדרכים שונות, אולם העיקר הוא לפרש אותו מחדש".
הציונים מודל 2009 הם משורריו של הסטטוס-קוו. הם מבקשים להסיט את האנרגיות המהפכניות ממאבקים לתיקון עוולות חברתיות ופוליטיות, ל"מהפכה רוחנית" של חיזוק ערכים ציוניים והתעטפות בסמלים לאומיים. הם מבקשים שסטודנטים ינופפו בדגל ויצדיעו במקום לבקר ולמחות.
תנועת "אם תרצו" מבקשת להגדיר את הציונות מחדש כאידיאולוגיה של הישיבה בשטחים. סיסמתה היא "להחזיר את הציונות למרכז", אבל ראשיה הם אנשי ימין מובהקים, שהיו פעילים במאבק נגד ההתנתקות. אחד מהם טען במאמר לערוץ 7 כי מי שאינם מכירים ב"זכות מוסרית" להחזיק בשטחים, יתקשו "להמשיך ולקרוא לעצמם ציונים". רוב פעילויות התנועה מכוונות באופן אישי נגד ערבים ואנשי שמאל יהודים, כלומר מכוונות להשתקת דעות המצויות מחוץ לקונצנזוס החדש שהיא מבקשת ליצור. שהרי ככל שהעולם הערכי חלול ושברירי יותר, כך דעות מתנגדות נתפסות כמאיימות ומסוכנות.
"אם תרצו" היא אולי תנועה שולית, אבל פניה הם פני העתיד האורב לפתחנו אם לא נתנער מרוחות התבוסתנות. הטיעון שאפשר לשמוע עכשיו הן מפלסטינים והן מיהודים-ישראלים הוא שהסכמי אוסלו נכשלו, והוכיחו שלא ניתן להגיע להסכמה עם הצד השני. זה טיעון ילדותי של מי שניסה לצאת מהבוץ פעם אחת, והסיק שאין טעם לנסות עוד ומוטב לחיות שקועים בו עד צוואר.
אם תרצו, אין זו אגדה: אפשר לחזור ולייצר רעיונות ויוזמות כדי לברוא מציאות טובה יותר לשני העמים. ואם לא תרצו, החיים בבוץ יהפכו לאידיאולוגיה. מוכרי ההזיות התורנים ישכנעו אתכם שאתם חיים בטוב שבכל העולמות האפשריים.
יפתח אלעזר, עיתונאי ודוקטורנט לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת פרינסטון
לפנייה לכתב/ת 
