יום שעלינו לחגוג

אתמול צויין ברחבי העולם יום הניצחון על גרמניה הנאצית, שב-9 במאי נכנעה לבעלות הברית. יום הניצחון אינו יום חג רגיל. לא מציינים אותו רק בשמחה, אלא משלבים בו את זכרון קורבנות המלחמה: מיליוני לוחמים שהקריבו את חייהם במאבק בנאצים, והדפו את האויב הפאשיסטי לאחור, מסטלינגרד ואל-עלמיין, עד לכיבושה המלא של גרמניה, התאבדותו של היטלר ועצירתה של מכונת ההשמדה הנאצית.

לכאורה, גם בישראל מכירים ביום הניצחון. אפשר לקחת יום בחירה, ואם במקרה התאריך נופל על יום מושב של הכנסת, סביר להניח שייערך בה דיון. ברחובות הערים אפשר לראות וטרנים עדויי מדליות שעורכים מפגשים לציון היום. בהר הרוח, ביער ירושלים, מניחים מדי שנה פעילי חד"ש זרים על מצבת הצבא האדום. אולם במרכז השיח הציבורי בישראל, אין ליום זה זכר, פרט לידיעות חוץ ובהן דיווח מהמצעד במוסקבה.

אם האדישות הזו הייתה מנת חלקה של התקשורת בירדן או בג'מייקה לדוגמא, לא הייתה סיבה להיות מופתעים. הן הרי לא חייבות את קיומן לניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. אזרחיהן לא חייבים דבר לקורבנות שהעלו חיילי הצבא האדום. אך מדינת ישראל לא הייתה קיימת אלמלא נוצחה גרמניה. אזרחי המדינה, שרבים מהם הגיעו מארצות הכיבוש הנאצי, חייבים ועוד איך. עם זאת, החברה הישראלית מפגינה אדישות במקום להכיר תודה.

ימי חג "זרים" אומצו בישראל ביתר קלות. הם זוכים למקום של כבוד בדיון התקשורתי ובפרסומות: הסילבסטר, יום וואלנטיין. כל כך קל לאמץ חגים ממוסחרים שעיקר מהותם מכירת אלכוהול ומתנות. אך הרבה יותר קשה להקדיש תשומת לב ומחשבה ליום זיכרון שמצריך לימוד והקשבה.

אלפי וטרנים חיים בישראל. במקום ללעוג להם מאחורי גבם על שלל המדליות שהם מציגים לראווה, במקום להתעלם ממאמציהם לקבל הכרה, ראוי שהחברה הישראלית תקשיב להם דווקא ביום זה ותוקיר אותם.

ההתעלמות מיום הניצחון עומדת בניגוד לפולחן האומללות והמסכנות המאפיין את יום השואה, ומלמדת כמה חד צדדיות יש בזיכרון הקולקטיבי הישראלי למלחמת העולם השנייה והשואה, וכן עד כמה מנצלים באופן ציני את הנרטיב לצרכים עכשוויים.

נראה כי סיפורי הגבורה של חיילים זרים עלולים ממש לסכן אותנו. אם נודה לדנים על חילוץ יהודי המדינה והצלתם מפני הנאצים ב-1943, איך נוכל מחר להתמודד עם ביקורתם על הכיבוש? איך נוכל לציין את יום הניצחון של ברית המועצות על גרמניה הנאצית? להודות לחיילי הצבא האדום ובהם מאות אלפי יהודים על מלחמתם בהיטלר? הרי תהיה כך הכרה בתרומה המכרעת של ברית המועצות למיגורו של היטלר ולתקומת ישראל, הכרה בגבורתם של מאות אלפי חיילים ופרטיזנים שנלחמו כיהודים גלותיים, לא כציוניים גיבורים. ההכרה אינה עולה בקנה אחד עם הנרטיב הציוני.

אך יום הניצחון על גרמניה הנאצית צריך להיות חג מרכזי במדינת היהודים. לא מלאך ולא שרף ולא ה' אלוהינו הוא שהציל אותנו ב-1945 מפני העומדים לכלותינו. היו אלה צבאות בעלות הברית ובראש ובראשונה הצבא האדום, ששחררו את מזרח אירופה על מחנות ההשמדה והריכוז שבה, מהכיבוש הנאצי.

את מאות אלפי היהודים שלחמו בשורות הצבא האדום אסור לשכוח, כמו גם את גבורת הצבא הזה בכלל. אי אפשר להבין כיצד במדינתם של הניצולים וצאצאיהם, מציינים את יום הניצחון באופן כה שולי, כאילו עושים טובה שמאפשרים לווטרנים לחגוג.

את 9 במאי יש להפוך למועד רשמי, ליום גבורה, הודיה וזיכרון שמוקדש לכל מי שתרם למען הניצחון על גרמניה הנאצית.

גלעד נתן, דוקטורנט במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית