רמת גהאן

רגע השיא של הופעתה של להקת "דפש מוד" אמש (א') באצטדיון רמת גן התרחש בערך שני שליש אל תוך המופע, במהלך הביצוע ל"Enjoy The Silence", ה-שיר של הלהקה, לפחות בעיני הישראלי המצוי.

"דפש מוד" בהופעה ברמת גן. פיצוי הולם לביטול הכואב (צילום: עידן הובל)

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

<object width='408' height='296' type='application/x-shockwave-flash' data='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'><param name='movie' value='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'/><param name='flashvars' value='config={&quot;key&quot;:&quot;#&#036;82d88990cf33aa2235a&quot;,&quot;clip&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;http://ynethd-f.akamaihd.net/z/upl/511/863.flv/manifest.f4m&quot;,&quot;scaling&quot;:&quot;fit&quot;,&quot;provider&quot;:&quot;akamai&quot;,&quot;type&quot;:&quot;video&quot;},&quot;plugins&quot;:{&quot;akamai&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/AkamaiAdvancedFlowplayerProvider-3.9.swf&quot;},&quot;controls&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.controls-3.2.16.swf&quot;,&quot;autoHide&quot;:false,&quot;height&quot;:26,&quot;zIndex&quot;:1},&quot;amta&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/amta_plugin_20314.swf&quot;,&quot;siteKey&quot;:&quot;ynet&quot;,&quot;category&quot;:&quot;538.Entertaiment-542.MusicHP-7453.Depeche.Mode.in.Israel&quot;}},&quot;logo&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/flowplayerlive/ynetlogo.png&quot;,&quot;top&quot;:15,&quot;left&quot;:15,&quot;fullscreenOnly&quot;:false}}'/><param name='allowfullscreen' value='true'/><param name='quality' value='high'/><param name='cachebusting' value='true'/><param name='bgcolor' value='#000000'/><param name='wmode' value='opaque'/><param name='AllowScriptAccess' value='always'></object>

לרגע מקסים אחד, כשדייב גהאן העביר את זכות השירה לקהל, גמלו לו 50 אלף איש, בערגה וצמא, בשאגת הפזמון "All I ever wanted, all I ever needed, is here in my arms".

• כל העדכונים על ביקור "דפש מוד" בישראל - בעמוד המיוחד ב-ynet
  

בעיני רבים, זה באמת מה שרצו והיו זקוקים לו. והוא עכשיו לא בדיוק בידיים, אלא במרחק כמה מאות מטרים. הצפייה מן היציע בים שיבולי הידיים שנעו מצד לצד והזכירו את הכוח שיש בהופעת רוק טובה.

שיעור בכימיה

ההופעה נפתחה כשהלהקה עלתה לבמה לצלילי "In Chains", השיר הפותח את האלבום החדש, "Sounds of the Universe". על מסכי הוידאו הענקיים הוקרנה עבודת וידאו ארט של אנטון קורבין, המראה ילד קטן שחור וגבר זקן לבן, שנדמים כמו פרסומת לבנטון, כשאלה עוברים מטמורפוזה והופכים זה לזה לאורך השיר.

כבר בפזמון של השיר זכינו לראות רגע מן הכימיה המופלאה בין דייב גהאן למרטין גור, כשהם חולקים ביניהם את משפטי השירה באופן חלק. מה יש לומר, לראות את זה חי זו חוויה שונה לגמרי.

השיר השני והשלישי היו גם השני והשלישי באלבום: "Wrong" ו-"Hole To Feed". ככל שהתקדמה ההופעה, התברר שהתפקיד של מסכי הווידאו לא היה להראות לרבבות המעריצים את הנעשה על הבמה, אלא להקרין עוד ועוד מעבודותיו של קורבין. מדובר ללא ספק בצלם מוכשר, שתפקידו בעיצוב הצד הוויזואלי של דפש מוד ו-U2 לאורך השנים הוא עצום. אלא שנוכחותו האמנותית במופע כזה, ראשון והסטורי במדינה חדשה, יותר הפריעה מהועילה.

גהאן באצטדיון. קול מדהים שנשמר עם השנים (צילומים: ירון ברנר)

כל מי שלא הצליח לראות את הבמה (ובאצטדיון שבו עשרות אלפים ביציעים השונים המדובר ברבים) וניסה להסתמך על המוקרן על המסכים, זכה במקרה הטוב לראות בווידאו את חברי הלהקה בנגטיב, או בצללית מטושטשת, ובמקרה הפחות טוב, צילומים של עורב במדבר, כדורים צבעוניים, או מטוסי מלחמה בשחור לבן.

יפה ואמנותי ללא ספק, אך כה מיותר בקונטקסט של ההופעה: אם תשאלו מעריצה אם היא תעדיף לראות את גהאן פושט את בגדיו על הבמה, או סרטון שבו הוא מחופש לאסטרונאוט, התשובה ברורה.

את לא כמו כולן

גהאן. אימץ לעצמו פוזה המשלבת בין זורבה היווני לישו

אבל מופע פותח של סיבוב הופעות בינלאומי מצריך שהכל יסתדר לפי מסגרת. אין כאן מקום לחרוג ולכלול שירים שלא קיימו עליהם חזרות, פשוט מפני שישראל אוהבת אותם. לא משנה אם זה "Just Can't Get Enough" או "Home", הלהקה באה לקדם את האלבום החדש, ועל כן היא ביצעה, כפי שהבהירה במסיבת העיתונאים, שבעה שירים תמימים ממנו. לכן הצטיידה גם בקורבין. הלא ההופעות הבאות של הלהקה יהיו במקומות בהן כבר הופיעה בעשרים השנים האחרונות, והרעיון לרענן את הויזואליה שלה הרבה יותר הגיוני שם.

ולמרות הנקודות האלה, הצליחו שלושת חברי הלהקה, גהאן, גור ופלטשר, להעניק מכשרונם העצום לקהל המאוהב (וכשמרטין גור אמר בהדרן הראשון "אתם יודעים עלינו יותר משאנחנו יודעים", היתה בהחלט תחושה שזה לא משהו שהוא אומר לכולן).

גהאן, שמצליח לשמור על קולו לאורך השנים, מאמץ לא פשוט בכלל לנוכח העומק שלו, הוא סולן כריזמטי עד אימה, ואיפשהו בתחילת שנות ה-90 הוא גם אימץ לעצמו סגנון ריקוד, שהודגם פעמים רבות במופע, שגורם לו להיראות כשילוב בין ישו לבין זורבה היווני.

סוף טוב

כשהגיע "I Feel You", נדמתה התעוררות בכל חלקי הקהל לנוכח השיר המוכר, מה שעורר שוב תהיות על מקומה של ההופעה על הציר שבין מופע למיטיבי לכת לבין מופע המבוסס רק על להיטים. וכאמור, האושר והערגה שבה השתתף הקהל ב-"Silence", בעוד גהאן צועד על המסלול לכיוון הקהל, היו מחזה מרגש עד מאוד.

בהדרן הראשון הביאה הלהקה שלל להיטים ישנים: עיבוד פשוט ויפהפה ל-"Stripped" ,אחריו "Master And Servant" - אולי הלהיט המצליח ביותר בעולם הפופ שעוסק ביחסי סאדו-מזוכיזם  - בו גהאן הזמין את הקהל לחזור איתו על שורת הפתיחה "איטס א לוט...", ו-"Strangelove", עוד שיר שבו חושף גור את מוזרויותיו וסטיותיו לכדי שיר פופ.

גור. סטיות ומוזרויות שהפכו לשירי פופ

כשעלו להדרן השני אמר גור, "שמרנו את הטוב לסוף" והם פצחו בעיבוד נמרץ מהרגיל ל-"Personal Jesus".

בשביל שיר הסיום הגיעו גהאן וגור, כתף אל כתף, אל קדמת המסלול הפונה לקהל וביצעו תחת זרקור בודד את השיר "Waiting For The Night" במקור מ-"Violator", בביצוע שהצליח להיות יפה, קיטשי, מרגש ומחזמרי בעת ובעונה אחת.

כשהם מאחלים "נתראה בפעם הבאה" ויורדים מן הבמה, אפשר רק לקוות שכשיחזרו, אם יחזרו, נהיה מספיק מורגלים לחזות בהם, שנוכל ליהנות מן הווריאציות, העיבודים והקישוטים. בינתיים, תנו לנו ליהנות מהמקור.