אני סופר ספקולטיבי

ספרות בדרך כלל מקוטלגת לקטגוריות, עוד לפני הגיעה למדפים; זה מתח, זו גבוהה, ההוא קליל. כמה נוח, כמה פשוט, כמה הגיוני ועם זאת - מטעה פעמים רבות. כמובן, לא רק ספרות מתויגת כך, אבל זה כבר סיפור אחר. יואב אבני הוא סופר שקשה מאוד לתייג, אולי כיוון שאין כל כך למי להשוות אותו במציאות הספרותית המקומית.

הרומן הראשון שלו, "שלושה דברים לאי בודד", מכר כ-14 אלף עותקים, והיו שדיברו עליו כספר קאלט, שאולי כלל לא נועד למיינסטרים. הרומן החדש שלו שיוצא עתה, "החמישית של צ'ונג לוי", מתרחש ב-2017, וגיבורו הוא בן לעובדת זרה מסין ואינסטלטור ירושלמי.

אבני. בלתי ניתן לתיוג (צילום: אמרי זרטל)

בשנות העשרים לחייו, צ'ונג מגלה שהמדינה עדיין נוטרת לו טינה בעקבות מה שקרה עם הקב"ן ביום הגיוס שלו. את יערה, אחותו החורגת, הוא לא ראה כבר חצי שנה. היא מסתגרת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, ומשוכנעת שהיא על סף פיתרון הבעייה האנושית הקשה מכולן. שם זה מתחיל אבל אצל אבני, כמו ברומן הקודם, לא חשוב רק לאן מגיעים. חשוב גם ה"איך".

בספר הקודם לאי בודד, עכשיו ל-2017. אז זה הקטע שלך, אסקפיזם?

"הכאן והעכשיו נמצאים בכל מקום, קשה להתחמק מהם. אני לא אומר שאי אפשר לכתוב עליהם, אני כן אומר שאותי זה פחות מעניין. כתיבה וקריאה גורמים לי להרגיש כמו תייר במציאות, ואני אוהב שהגבול נחצה בהדרגה - עולם שבו דרקונים נפוצים כחתולי רחוב פחות מושך אותי. אני אוהב להתחיל בנקודה מוכרת. ב"שלושה דברים לאי בודד" זו היתה טיסה לבנגקוק וב"חמישית של צ'ונג לוי" זה נורדאו פינת סוקולוב בתל אביב. אבל משם - הכל יכול לקרות".

ובחיים?

"אני בטוח שהאסקפיזם הזה, כמו גם הנטייה לכתוב, קשור מאוד למי שאני מחוץ לכריכה. אני מכיר טוב את את ההרגשה העיקשת והיחידה שמול הדף הלבן, אבל יחד עם הבדידות שבכתיבה, יש גם את היציאה לאור והמעבר מעולם של כותב לעולם של קוראים - כל זה מלווה ברצון לדיאלוג ולפיוס עם העולם, עד כדי כך".

וביום-יום אתה מנותק בעצם?

"אני בכלל לא מנותק, אבל אני חושב שבאופן כללי בעולם יש ציפייה או נטייה להאמין שסופר ישראלי צריך לכתוב על אחד משלושה נושאים: שואה, יחסי חילונים-דתיים או מאבקי יהודים-ערבים. לאחרונה תורגם סיפור קצר שלי לאנגלית, והפתיח של העורך יוחד בעיקר לתמיהה על העובדה שמדובר בסיפור אהבה ישראלי עם ניצני טירוף ולא בעיסוק בסוגיות בטחוניות.

"נראה לי שהצלחנו לשכנע את עצמינו גם כאן, בארץ, שאלו נושאים ראויים יותר מאחרים. קשורה לזה אולי גם הזיקה בין סופרים מוערכים לנאומים פוליטיים וחתימות על עצומות".

נמלט מהגדרות

אבני קוטלג לא פעם כ"סופר ספקולטיבי". מה זה אומר? זה לא ריאליזם אבל גם לא ממש מדע בדיוני. הערך כשלעצמו עוד לא הפך שגור, אבל ניתן לומר שהכוונה היא למישהו שלוקח רכיב מהמציאות, וגוזר ממנו ספקולציות. ניתן להזכיר בהקשר זה גם את הגר ינאי, שמעון אדף, שהרה בלאו, אופיר טושה גפלה, אסף גברון ואחרים. אבני, בכל אופן, מנסה להימלט מהגדרות כמו ממטח טילים.

"אני לא חושב שזה טרנד ואני לא מחפש ז'אנר שמצליח וכותב לפיו", הוא טוען. "אני חושב שיש כיום יותר כותבים ועורכים שהושפעו מז'אנרים לא ריאליסטים וזה ניכר בספרים שלהם, ומוביל אולי לכך שהוצאות הספרים מוציאות לאור ספרים שלא נכללו בעבר בהגדרת הספרות היפה. על כל אידיאל יופי נגזר להשתנות".

אז איך בעצם מתחילים לדהור לתוך הספקולטיביזם?

"לאט ובזהירות. אני יכול להעיד על עצמי - ניסיתי להריץ קדימה מגמות מסויימות שרובינו מזהים כבר היום והתמונה שהתקבלה היא העולם שבו מתרחש הספר: הרייטינג שולט. למשל, בתום מהדורת החדשות הצופים מתבקשים לדרג את הנושאים שאותם היו רוצים לראות גם במהדורות הבאות. היה אולטימטום איראני, וגם לבנון השלישית, ומחירי הדירות בערבה נוסקים בגלל המרחק מהטילים, והשיר הזוכה בגמר כוכב נולד עשר היה 'התקווה'.

"אבל אין חלליות בתל אביב. אין אפילו רכבת תחתית. והתחזיות פחות חשובות לי מהעלילה, גם אם נגלה שראש הממשלה שייבחר ב-2017 יהיה באמת זה שבספר. 2017 היא בעיקר עוד מעט. תשע שנים. הן יחלפו מהר. אני מבטיח".

חזר מגלות היי-טק

"אני חושב שמושפע הוא פועַל יותר סביר בהקשר הזה. אני מאוד אוהב גם את הספרים של טום רובינס,

כריסטופר מור, קורט וונגוט וצ'אק פולניוק. כולם סופרים שמעבירים את המציאות דרך איזהשהו מסנן פנטסטי. ואני מקדים תשובה לשאלה - זו לא התרסה, אני קורא גם די הרבה ספרי מקור".

אתה רואה את עצמך מחבר איזה רב מכר מוצהר על כאן ועכשיו, שמאל וימין וכו'?

"יש לי כבר רעיון די מגובש לספר הבא ויש בו גם כאן ועכשיו, או בעצם - מה שאולי היה יכול להיות כאן, ומה שאולי היה יכול להיות עכשיו".