למרות ובזכות הכל, היום אני זכאי לתואר ראשון
הערב בטקס חגיגי, יוענק לסלומון אקווה, עולה מאתיופיה ואב לבן, תואר אקדמי ראשון. ב"קריאה לסדר" מספר אקווה על הקשיים בדרך ומעניק טיפים לאחרים הנמצאים בתחילת המסלול ושואפים, למרות הקשיים, להגיע לתואר הנכסף
הערב אני עומד להשתתף בטקס חלוקת התארים של H.I.T המכון טכנולוגי חולון. איתי ישתתפו בטקס 666 בוגרים נוספים. אני משוכנע שלכולם זהו יום משמח, אך עבורי יהיה זה אחד הימים המאושרים בחיי. אני מודע לכך שיש סטודנטים רבים, שעבורם המעמד די צפוי וברור: נרשמנו לתואר, למדנו, קיבלנו תואר. סוף (שהוא גם התחלה).
אבל עבורי, עבור משפחתי, אשתי ובני הקטן זהו אירוע מיוחד, מרגש מאוד, ומוערך מאוד. עבורי המסלול הזה, מרגע ההחלטה לצאת ללימודים ועד קבלת התואר, לא היה מסלול "חלק". התמודדתי עם לא מעט קשיים. על המאמצים, התמודדות, אנשים טובים באמצע הדרך, ועל התוצאות אני רוצה לספר, כי אולי הסיפור שלי יוכל להוות השראה ולהקנות חוזק לאנשים אחרים, אולי לסטודנטים בתחילת דרכם, שגם בפניהם ניצבים מכשולים ומשוכות. בסופו של דבר, והסיפור שלי מוכיח את זה, ניתן להתגבר, להעז, להשיג ולהצליח.
אז אני סולומון, נעים מאד. בגיל 12 עליתי לארץ עם משפחתי, הורים ושבעה אחים ואחיות מאתיופיה. כשסיימתי את הבגרויות, הגיוס לשירות הצבאי לא היה שאלה בכלל מבחינתי. היה לי ברור שאני מתגייס, ולהכי קרבי שאני יכול (כן, גם אני שמעתי את הבדיחות על האתיופים במג"ב). שירתתי שירות מלא בנח"ל (במהלכו זכיתי בתואר חייל מצטיין), וכמו רבים מחברי לגדוד, כשסיימתי את השירות רציתי לפנות למסלול של לימודים אקדמיים.
סלומון ואלידור אווקה
המשפחה מאד דחפה, כי לכולם היה ברור שכדי להתקדם, להתפתח, לצמוח ולשגשג בחברה הישראלית צריך לרכוש השכלה. או.קי, אמרתי לעצמי אז, השכלה זה חשוב. אבל מה לעזאזל אני רוצה ללמוד? מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול? התחלתי לחקור את התחומים, המוסדות ונתוני קבלה, אוף, זאת היתה תקופה מבלבלת. למזלי, כמעט במקרה, דרך המלצה של חבר, נחשף בפני מסלול לימודים ייחודי הנלמד בH.I.T מכון טכנולוגי חולון: תואר ראשון- B.Sc בניהול טכנולוגיה. כששמעתי על התואר המשלב לימודי טכנולוגיה וגם נותן דגש על סביבת ניהול בארגוני היי-טק, קול בתוכי אמר לי שזה התחום שאני רוצה וצריך ללמוד.
אל תרימו ידיים
מכיוון שאני מגיע ממשפחת עולים שהתמודדה עם קשיים ואתגרים רבים, מנת חלקם של כל משפחות העולים, התחלתי את לימודי במכון בסיוע ובמסגרת של תכנית "אקדמיה"- תכנית המעניקה סיוע כלכלי ואקדמי לצעירים בעלי פוטנציאל מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. מהמנהל לסטודנטים עולים קיבלתי מימון של שכר לימוד, ואף זכיתי לדמי קיום ומגורים. הסיוע הזה היה בשבילי כמו אוויר לנשימה, וכאן ה"טיפ" הראשון שאני מעוניין לחלוק אתכם: אם אתם מצויים בקשיים כלכליים בתחילת הדרך שלכם, אל תרימו ידיים. יש קרנות וגופים המעוניינים לסייע ומחכים לקבל פנייה מכם. לכן, אל תתעצלו. תבררו. תפנו בקשות. אתם לא יכולים לדעת מאיפה העזרה תגיע, ובאיזה זמן.במהלך השנה הראשונה ללימודים אשתי ואני ציינו אירוע משמח, בננו הראשון, אלידור נולד. שמחה גדולה, אך השמחה טומנת בחובה המון הוצאות, וכך, כדי לממן את הוצאות המשפחה, עבדתי בשני מקומות עבודה שונים, דבר שהשפיע על איכות לימודיי ופגע בממוצע הציונים שלי. זאת היתה שנה מאד לא קלה, ובסופה, על רקע הישגי הנמוכים נפלטתי מתכנית אקדמיה, שתמכה בי מאד בשנת הלימודים הראשונה.
החברים לספסל הלימודים
זאת היתה תקופה קשה. אבל לא ויתרתי. בתמיכת גורמי הסיוע במכון, פניתי לתכנית ייחודית המתקיימת במכון טכנולוגי בחולון, תכנית "יוצאי אתיופיה ללימודי טכנולוגיה" בשיתוף עמותת "ידידים", קרן סידני פרנק וחברת פוקס. לשמחתי, התקבלתי לתכנית, וקיבלתי אפשרות לחזור להתגורר במעונות. גם כעת הייתי צריך לצאת לעבודה במרבית שעות היום והלילה, צורך שגרם לקושי רב, אך במאמצים רבים המשכתי את לימודי. בסיוע עמותת "עתידים" צוידתי במחשב נייד, וצוות במכון שהתוודע לפוטנציאל שלי וליכולותיי, סייע לי מאד לא לוותר. המכון העניק לי סיוע אינטנסיבי בלימודים, אפשר לי להתגורר במעונות, ואף ויתר על חובותי הכספיים, ועל כך תודתי הרבה.
גם אם שמעתם "לא", תחפשו דלתות אחרות לדפוק עליהן
וכאן ה"טיפ" השני שלי אליכם: גם אם שמעתם פעם אחת "לא", תחפשו דלתות אחרות לדפוק עליהן. כי אולי אחת מהן תפתח, ושם התשובה תהיה "כן". יש תמיד מספר אפשרויות להתמודד עם כל בעיה.
וה"טיפ" השלישי: כדי שיעזרו לך, אתה צריך להתאמץ ולעזור לעצמך. אני מודה להנהלת המכון שהעמידה עבורי פלטפורמה רחבה ומגוונת של כלים להצליח, אבל גם אני הייתי צריך להשקיע זמן ומאמצים. צריך שניים לטנגו, ואחרת זה לא היה יכול לקרות. וכך, נאבק לשפר ציונים נמוכים, מתמרן בין עבודה, לימודים, טיפול בילד ופרנסת המשפחה, לאט לאט, התמונה הלכה והתבהרה, וקו הסיום הלך והתקרב.
היום ב-13 במאי 2009, אני סולומון אווקה, בן ה-29, יליד אתיופיה המתגורר כעת בנתניה, אעמוד נרגש בטקס קבלת התואר יחד עם מלוויי, משפחתי ובני העדה האתיופית, שיביטו בי גאים.
אגב, פרויקט הגמר שלי, פרויקט קבוצתי לו הייתי שותף עם שלושה סטודנטים נוספים, יזכה להחשף בטקס הענקת התארים כפרויקט גמר מצטיין. הפרויקט עוסק במציאת פתרון טכנולוגי, המאפשר לרשויות אכיפת החוק, באמצעות מצלמות, לבדוק אם כל האנשים ברכב חגורים, ובכך להקטין את מימדי הפגיעה במקרה של תאונה.
טיפ "רביעי": החברים ללימודים, סביבת הלימודים והאווירה הכללית, מאד חשובים.
אני בר מזל, שאיתי בפקולטה למדו חבר'ה נהדרים, שהם גם חברים, שסייעו והיו רגישים לקשיים שאיתם התמודדתי. לרבים מהם אני צופה עתיד מבריק בתחום של ניהול טכנולוגיה. בגלל היכולות הלימודיות שלהם, אבל גם בזכות יחסי האנוש שלהם.
בימים אלה אני עדיין עובד בעבודת אבטחה, אך מצפה שהתואר שאקבל יסייע לי להשתלב בתחום של מערכות מידע, לוגיסטיקה או ניהול פרויקטים באחת מתעשיות ההיי-טק המובילות בארץ, ובכך לצבור ניסיון בתחום ולהתקדם. אני עדיין נעזר בשירותי המכון - ביחידה להכוון תעסוקתי העומדת לרשות סטודנטים ובוגרים ומלווה אותנו בשלבים הראשונים בתהליך חיפוש ומציאת עבודה בתחום אותו למדנו.
מקווה שה"טיפים" שנתתי לכם כאן, ושהסיפור האישי שלי יתן כוח ותקווה גם לכם. תאחלו לי הצלחה, אני יוצא לדרך חדשה.
- הכותב סולומון אווקה הוא בוגר תואר ראשון בניהול טכנולוגיה
גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
לקריאות נוספות לסדר:
"יש "נפגעי צה"ל" - אסור לחלקם לקבוצות"
לפנייה לכתב/ת 
