הקרב על הדמוקרטיה

ביום שלישי לפני הצהריים עדיין בערה ברמת אביב המדורה הגדולה של חב"ד, שהדליקו אברכי ישיבת החוזרים בתשובה. אבל גם אחרי שבאו פקחי העירייה ומהמדורה נשאר מעגל גדול של רמץ, האש ששלחה חסידות חב"ד בשכונה השקטה לא כבתה, והיא לא תכבה בקרוב.

לא בחוכמה, לא בבינה ולא בדעת נשלחה האש הזאת. היא הציתה ברמת אביב מלחמת תרבות, וכבר קשה לשלוט בגובה הלהבות.

יעל משאלי כותבת על "קמפיין לסילוק חרדים משכונה חילונית", ומייד ריח גזענות עולה באפה, ונשק יום הדין נשלף: "לא מריח מאהבת חינם, פלורליזם וסובלנות שהצפונבוניות התל-אביבית כה שמחה להתנאות בה." כלומר, רציתם פלורליזם? עכשיו תאכלו אותה. כן, והעניין הזה עם ה"צפונבוניות": לנו הרי מותר לקרוא בכינויי גנאי, ברור. כשזה מופנה כלפי חילוני, זה לא גזעני. אז בואי נדייק קצת. זאת לא רמת אביב ג' (לא שאותם מותר לכנות בכינוי משפיל). זו שכונה של שיכונים טוריים, דירות 60 מ"ר, שכונה שנקראה במקור "שיכון עממי", ותושביה בני מעמד הביניים. אין פה ג'יפים והאמרים ואו-פר פיליפינית ואפילו לא פנטהאוזים.

מתק השפתיים החב"דניקי

הוא סוס טרויאני שמסתיר בבטנו מהלך ביריוני. זה מה שקורה: רמת אביב נמצאת תחת שלב מתקדם של מהלך השתלטות מאורגן ומתוכנן מצד חסידות חב"ד. רק עיוור לא רואה זאת. דירות נשכרות במצוות הרבנים ובהן משתכנות משפחות חרדיות, קובעות שלט על הדלת – "בית חב"ד" – וחיי השכנים הופכים באחת לגיהנום של רעש מסביב לשעון. גנים חרדיים תופסים את מקום המוסדות החברתיים שלנו, את מה שהיו מועדון הגימלאים, הקולנוע, גן הילדים, מעונות העולים. בלי היתר, אגב. ובגן הילדים של חב"ד, משובצת כגננת צעירה שישבה במעצר בית ונפתחה נגדה חקירת משטרה בחשד להזנחה של פעוט, לזה מתכוונים ב"קצת יידישקייט, מה יש"?

ומה עוד קיבלנו במסגרת היידישקייט: תושב שביקש להנמיך את הרעש מגן הילדים החרדי, ננעל בו למשך ארבע שעות. במרכז שוסטר מחלקים לילדים בלילות שתייה חריפה: לחיים! מה רע? קצת יידישקייט-וודקה. משדלים ילדים קטנים להיכנס לישיבה, וכבר יותר מתושב אחד שמע צעקות "שאבעס" בשבת.

הביריונות לא תיהנה מרוח הסובלנות ואל לה לחסות בצל הפלורליזם. נסו לרשום ילד מזרחי לגן חרדי אשכנזי, נסו להכניס נערה אתיופית לאולפנה ולבקש שלא יקבעו לה הפסקות בשעות מיוחדות למניעת התחככות בבנות אשכנז הטהורות – ואחר כך תבואו להטיף לנו על פלורליזם וגזענות.

הרב גינצבורג, עם כל הכבוד (ובמלוא הכנות, לא הרבה כבוד נשאר בשלב זה), משקר ומטעה. הם אינם מתכוונים – ציטוט מהכתבה – "לפתוח מוסדות חינוך כמספר ילדיהם המתרבים בחסדי ה'", אחרת מדוע מגיעים לכאן מדי יום אוטובוסים מבני-ברק? הם באים (בתשלום!) כדי למלא את המוסדות האלה בניצבים שאינם תושבים, ובתוכן שלתושבי השכונה אין כל צורך בו. הם באים כדי לשנות באופן יזום את אופיה של רמת אביב.

ולנו דווקא אין שום דבר נגד דתיים ובוודאי לא נגד הדת. מעולם לא היה לנו שום דבר נגד, והלוואי שגם לעולם לא יהיה לנו. את ילדינו חינכנו לכבד כל אדם. יש לנו בתי כנסת, וביום כיפור לא עוברת מכונית אחת ברחובותינו. בינינו יש לא מעט מאמינים – וגם הם מרגישים לא בנוח עם מהלך ניסיון ההשתלטות החרדי. בניגוד לטענות שעלו, לא היה ניסיון לסלק את החרדים מפה. ביקשנו רק שיכבדו את החוק ואת אורחות חיינו, את ההרמוניה שבה אנחנו חיים ברמת אביב כבר 50 שנה. אבל הם עושים לנו כיבוי צופי, בשעה שאנחנו מתבקשים לאכול את הקרטושקעס בשקט וללקק את האצבעות.

לא שנאה, לא גזענות

"קמפיין שנאה וגזענות" כותבת יעל משאלי. לא שנאה ולא גזענות, אלא ההיפך הגמור. כשהתחילו להגיע המשפחות החרדיות הראשונות, אמרנו בינינו, נאיר להם פנים. פתחנו את בתינו ואירחנו אותם, הזמנו את ילדיהם לשחק עם ילדינו.

אבל הם לא נותנים לילדיהם

להתרועע עם ילדינו. בחנויות שלנו הם אינם קונים, לבתי הכנסת שלנו הם לא נכנסים, אלוהינו אינו אלוהיהם, חוקינו אינם חוקיהם, דגלנו אינו דגלם. ילדינו, שחונכו לנאורות, אינם חברים יאים לילדיהם. הם בזים לנו ולערכים שלנו. כן, יש לנו ערכים.

במוצאי יום הזיכרון לחללי צה"ל נכנס תושב השכונה לקיוסק לקנות פחית שתייה קלה. תלמיד ישיבה חרדי עמד לידו וגיחך: "אבל היום מותר לשתות רק מים". למה, שאל התושב. הוא באמת לא הבין. "יום הזיכרון", אמר האברך בלעג, והוסיף קריצה.

זו כבר לא רק מלחמת תרבות. זו מלחמה על הדמוקרטיה, זו מלחמה על ערכי הליברליזם והנאורות – זו מלחמה על דמותה של מדינת ישראל. ישראל שבצבאה אנחנו משרתים (ותנחשו מי לא), ישראל שאת דגלה אנחנו מניפים ביום העצמאות (ותשערו מי משכנינו לא מניף). מי שיושב עכשיו מנגד, מתכסה בטיעוני סרק על "ריח לא טוב של גזענות", נותן יד למחיקת הערכים האלה.