להישאר עם אהובתי בארה"ב או לחזור ארצה?
היא בחורה מתוקה, עדינה וחכמה. ויהודיה. ואמא שלה ישראלית. והכי חשוב, היא נגעה לי בלב כמו שאף אחת לא נגעה בעבר. היא לימדה אותי מה זו אינטימיות, ואיתה גיליתי איך זה מרגיש שמאוהבים. אבל אני חייב לדעת שמתישהו נגור בישראל
לפני כשלוש שנים החלטתי שאני רוצה הפסקה מהלימודים (הייתי אז באמצע לימודי תואר ראשון). התחלתי ללמוד מיד אחרי הצבא והרגשתי צורך באיזו הרפתקה, אז יצאתי לטיול ארה"ב.
הטיול עדיין לא נגמר.
שבילי החיים הובילו אותי לעבודה מסודרת ומאתגרת, לניירות עבודה ולאורח חיים שהייתי די מרוצה ממנו. עבדתי קשה, ביליתי ונהניתי. את הזמן שלי פה ראיתי כהימור מחושב - לנסות במשך זמן מוגדר של כמה שנים "לעשות את זה בגדול" ולספק לעצמי נקודת פתיחה נוחה יותר בחיים. במשך כל הזמן היה ברור לי שלא אשאר בניכר כל חיי. אני לא רואה את עצמי חי כל כך רחוק ממשפחתי ומחבריי הקרובים, ואת ילדיי אני רוצה לגדל בארץ ולא בשום מקום אחר. היה ברור לי שאני חוזר לארץ מתישהו.
כאן, חברים וחברות, מתחילה העלילה להסתבך.
לפני כשנתיים פגשתי את הבחורה הכי מדהימה בעולם. זה אולי נשמע נדוש, אבל כבר כשנפגשנו ידעתי שמצאתי משהו מיוחד. היא בחורה מתוקה, עדינה וחכמה. ויהודיה. ואמא שלה ישראלית. והכי חשוב, היא נגעה לי בלב כמו שאף אחת לא נגעה בעבר. היא לימדה אותי מה זו אינטימיות, ואיתה גיליתי איך זה מרגיש שמאוהבים. אני אוהב את הגישה שלה לחיים, את האופי המקסים שלה ואני מעריך את המסירות, הנאמנות והתובנה שלה. אנחנו מדברים על הכל והיא החברה הכי טובה שלי. היא מה שאני רוצה.
מן הסתם, הנושא של ישראל והרצון שלי לחזור היה שם. למעשה, אני חושב שזה עלה כבר באותה פגישה ראשונה, בתשובה לשאלה שלה. לא רציתי שזו תהיה הפתעה, חשוב היה לי שזה יהיה "על השולחן". אז אמרתי שכן.
דיברנו על כל מה שחיים בארץ אומרים מבחינתנו
במשך הזמן, ככל שהתקרבנו והבנו שיש בינינו פוטנציאל אמיתי למשהו רציני, הנושא הזה תפס תאוצה. דיברנו על כל מה שחיים בארץ אומרים מבחינתנו. היינו בארץ יחד פעמיים, היא הכירה את המשפחה שלי ואת חבריי, שאהבו אותה מאוד וגם היא אהבה אותם. היא כבר היתה בארץ לפני כן כמה פעמים, כולל תקופה של כחצי שנה. אין לנו ספק שאם נחליט לעלות לארץ, דברים בסופו של דבר יסתדרו יופי. היא בקרוב תקבל את הדוקטורט בפסיכולוגיה, ואני משוכנע שהיא גם תסתדר מצויין גם מהבחינה החברתית.
אין לי אשליות. מובן שזה לא יהיה פשוט, ובטח ניאלץ להתמודד עם לא מעט משברים. אבל אני בטוח בעצמי, בה, באהבה שלנו, בטוח שיהיה לנו טוב, וגם היא מרגישה כך. בתגובה לרצון שלי לחזור איתה לארץ ביום מן הימים היא אף פעם לא אמרה לא.
אבל היא גם לא אמרה כן. הסיבה העיקרית לכך שהיא לא מוכנה להגיד כן לישראל היא בעיקר המשפחה שלה. לא שחלילה הם מנסים להניא אותה מכך, להפך. בזמן האחרון, אחרי תקופה של ישיבה על הגדר, הם אפילו התחילו לעודד אותה שזה אולי הדבר הנכון לעשות, כי "מה שיש בינינו לא בא בקלות ושווה להילחם בשבילו". אבל היא מאוד קרובה להורים שלה ומרגישה שבבוא היום היא זו שתצטרך לשאת את האחריות להיות שם בשבילם ולטפל בהם כשיזדקנו. זו אינה תלות ילדותית באמא ואבא, אלא מין חובה מוסרית כלפי ההורים שלה. היא גם לא ממש סומכת על אחותה היחידה שתעשה את זה.
עייפתי מהרדיפה אחרי החלום הגדול, לבינתיים
אני נמצא עכשיו על פרשת דרכים כפולה. הראשונה והפחות מסובכת היא מבחינה אישית-מקצועית. אני מרגיש שהגיע הזמן לשינוי. עייפתי מהרדיפה אחרי החלום הגדול, לבינתיים. אני רוצה להוריד הילוך, לסיים את התואר ולמצא מסלול מוגדר לחיים שלי.
פרשת הדרכים השנייה והיותר מסובכת היא מן הסתם עם החברה שלי. אחרי כשנתיים יחד הגיע הזמן להחליט לאן מוּעדות פנינו. לשנינו די ברור שאם נחליט להישאר יחד זה כנראה יהיה לכל החיים, אבל זה לא כל כך פשוט. אם אנחנו מחליטים להישאר יחד זה אומר לעבור לגור יחד ושאני מתחיל ללמוד בארה"ב. אבל בעיקר מה שזה אומר זה להיקשר יותר ולהיכנס לשגרת חיים יחד, שממנה יהיה פי כמה יותר קשה לצאת.
נקודת המוצא שלי היא שאני, מתישהו, חוזר לחיות בארץ. אני מרגיש שאני פשוט לא יכול לוותר על זה. בשבילי זה יותר מרצון להיות ליד המשפחה והחברים, זו חובתי לגדל את ילדיי בארץ כיהודים ישראלים. אני לא חושב שאני יכול להיות ממש מאושר בכל מקום אחר. לפעמים אני כועס על עצמי שאני כל כך מקובע, אבל זה לא ממש בשליטתי.
עם זאת, אני גמיש לגמרי לגבי שאלות איך ומתי. אתן לה כמה זמן שהיא צריכה כדי לסיים את התחייביותיה האקדמיות, להכין את הקרקע לבואנו ארצה, ומובן שהכל יעשה ביחד, יד ביד, בקצב שנוח לשנינו. חשוב לשנינו לדעת שאם נעשה את הצעד הזה, נישאר יחד ונעבור לגור יחד, יש לזה סיכוי. כלומר, הכיוון שלנו יהיה לעלות לארץ בעוד כמה שנים.
אני לא מצפה לשום התחייבות, שכן אי אפשר לדעת איך יתגלגלו הדברים בסופו של דבר, אבל חשוב שנדע שיש אור בקצה המנהרה, שזה תרחיש אפשרי ושאנחנו פועלים בכיוון.
החברה שלי אומרת שבמשך הזמן זה נראה לה יותר ויותר ריאלי, ושיש סיכוי לכך שאם נישאר יחד אז בסופו של דבר היא אכן תהיה מוכנה לעבור לארץ, אבל כרגע היא ממש לא שם.
מה אני אמור לעשות? לקחת צ'אנס ולהישאר פה, בארה"ב, בתקווה שבמשך הזמן היא תתרכך ותרצה לעבור לארץ? לעזוב את ארה"ב ואת אהובתי שם ולהתחיל את חיי בארץ?
אני ממש קרוע מבפנים. אשמח לקרוא תגובות.
לפנייה לכתב/ת 
